פ' האזינו ב"ה ערב שבת קדש פ' האזינו תשע"ט
ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון.
ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל.
ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תְּצַַוֻּם את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת.
כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה
. . . כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נתן לבני ישראל
(דברים לב, מה-מז, נב) .
פרשת האזינו מסתיימת בפרשיה מיוחדת שבה הקב"ה אומר למשה שעליו לעלות ל'הר העברים הזה הר נבו' בטרם ימות, ובהנשך : 'כי מנגד תראה הארץ וגו'
רש"י:
כי מנגד . . . מרחוק. תראה וגו' כי אם לא תראנה עכשו לא תראנה עוד בחייך.' ושמה לא תבא ' כי ידעתי כי חביבה היא לך, לכן אני אומר לך: 'עלה, וראה' (רש"י ע"א).
הרמב"ן מקשר בין החלקים השונים של פרשתנו ולקראת סיומה של הפרשה הוא אומר:
רמב"ן:
. . . גדולה שירה זו שיש בה עכשו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא. ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר: 'ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם',הזעכיר 'כל' , להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו, ואם היא קטנה בדיבור כי ביאר להם עניניה הרבים . . . (דבריו ע"א).
פרשת האזינו כוללת את דברי הפרידה של משה רבינו, ותחת הכותרת 'מות משה, חיי משה' כותב הרב זקס על דמותו של משה רבינו במעמד של פרשת האזינו:
הרב זקס:
'לבד על ההר, רק הוא וא-לוקים, עוצם משה את עיניו לאחרונה. לבד על ההר, רק הוא וא-לוקים, כמו פעם, על הר סיני, בהתגלות האדירה שמנחילה לעם ישראל את תורתו. כמו פעם פעם, במדיין, כשהבחין בסנה הבוער באש ולא אוּכֳֹל ושמע את הקריאה ששינתה את חייו ואת האופק המוסרי של האדם. זוהי תמונה מרגשת בפשטותה, אין קהל, אין בכי, קרבה אינטימית – וריחוק אינסופי. הוא רואה את הארץ מנגד ויודע שאליה לא יבוא, לא אשתו ולא בניו באים לומר לו שלום אחרון. הם נעלמו מן הסיפור זה מכבר. אחותו מרים ואחיו אהרן, שחלקו עמו בנטל ההנהגה שנים רבות כל כך , הלכו לעולמם לפניו. תלמידו יהושע התמנה ליורשו. משה היה לאיש האמונה הבודד; אך איש איננו בודד באמח כאשר ה' אתו' (שיג ושיח, עמ' 398).
בהמשך מביא הרב זקס שמונה נושאים מרכזיים שניתן ללמוד מהם לגבי מותו של משה רבינו, ונביא את הנושא הראשון:
(א) לכל אחד מאתנו, אפילו לגדולי הגדולים, יש ירדן שהוא לא יחצה, ארץ מובטחת שהוא יראה מנגד, יעד שיישאר בלתי מושג. לכן התכוון רבי טרפוןבאומרו: 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה' [אבות ב, טז], את מה שהתחלנו ימשיכו אחרים. העיקר הוא שקמנו וצעדנו, שלא עמדנו בטלים (שם, עמ' 399).
הרב שטיינזלץ בספרו חיי עולם עומד על המיוחד בשירת האזינו:
שירת האזינו היא שירה של תום הדרך.מקומה לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר, בנקודה בה מוסר משה לישראל דברי פרידה. משום כך שירה היא בעצם צוואה והנחיה של משה לגבי העתיד, ויש גם דוק של עצבות; משה רבינו, בפרידתו, אמנם מקבל בהשלמה את דין השמים, אבל איננו שמח בו, וכאמור בספר דברים הוא כשלעצמו היה רוצה לסיים את חייו בארץ ישראל, ובמצב אחר. נוסף לכך, רוב רובה של שירת האזינו מדבר על העתיד, ולא רק על המאורעות הקרובים אלא גם על מהלך ההיסטוריה . השירה הזו היא גם נבואה וגם העמדת עדים, השמים והארץ, שמעידים עליה לדורות . . . משה רבינו מעביר את השירה הזאת לישראל ומורה להם לזכור אותה ולשנן אותה . . . אף על פי שמשה אומר דברים אלה בכמה צורות, מכל מקום כאן הוא מצווה במיוחד: ועתה כתבו לכם את השירה הזאת לעד בבני ישראל (דברים לא, יט). השירה הזאת צריכה להיות לא רק כתובה בספר, שמסתכלים בו מפעם לפעם, אלא דבר הנמצא בפים, כדי שהמילים ללו, דווקא משום לשונם השירית והסתומה לעתים – ייזכרו ויהדהדו (עמ' 455 -457 – בדילוגים).