לפרשות השבוע ועוד
"ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו"(נ, טז-יז).
פרשתנו מזכירה שאחרי מותו של יעקב האחים מתייצבים לפני יוסף ואומרים לו – כביכול בשמו של יעקב – שהוא ביקש שיוסף יסלח להם על העוול שגרם להם.
"ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא משל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין להם" (בראשית מה כו)
כאשר האחים חוזרים ליעקב ומספרים לו שיוסף עודנו בחיים "וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים" מתקשה יעקב להאמין להם.
בדבריו לפרשת השבוע, כמו בפרשה הקודמת,מתאר הרב זקס את כשרונותיו המיוחדים של יוסף הצדיק בנושא החלומות:
שנית, כמו זיגמונד פרויד אלפי שנים אחריו, ליוסף היה כישרון לפתור חלומות של אחרים. הוא פתר את חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים בבית הסוהר, ועכשיו, בפרשתנו, את חלומות פרעה… אולם ההישג המרשים ביותר של יוסף היה כישרונו השלישי: היכולת ליישם חלומות: לפתור את הבעיה שהחלום הזהיר מפניה. מיד לאחר שפענח את החלום ובישר לפרעה על שבע שנות הרעב הוסיף וסיפק פתרון: "וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ(שבת דף כא עמוד ב)
לפני כ-119 שנים כתב בעל השפת אמת את הדברים הבאים:
"ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב"…
במדרש מצאנו כמה הערות על מעשהו זה של יעקב אבינו. יש מי שהאשימו אותו על הכבוד הרב שנהג בעשו:
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-לקים עמדי (בראשית כח, כ)
פרשתנו מזכירה בין היתר את הלבטים של יעקב אבינו בתחילת הליכתו לביתו של לבן.
"ויקנאו אתו פלשתים" (בראשית כו, יד)
דומה שהפסוקים של פרשת השבוע המדברים על דרכם של האבות ביישוב הארץ מזכירים לנו גם את מאבקם של הבנים לאורך הדורות ביישוב הארץ ובכיבושה, והדברים באים לידי ביטוי כואב בדבריו של יצחק באומרו:
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר.
בתחילת פרשתנו אנחנו רואים שני פסוקים המתארים את מצבו של אברהם אבינו בשעת אבלו ומיד לאחר מכן החלטתו לרכוש את מערת המכפלה לקבורתה של שרה אמנו.
"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך…"
וטעם להזכיר ארצך ומולדתך ובית אביך כי יקשה על האדם לעזוב את ארצו אשר הוא יושב בה ושם אוהביו ורעיו, וכל שכן כשהיא ארץ מולדתו שם נולד, וכל שכן כשיש שם כל בית אביו, ולכן הוצרך לומר לו שיעזוב הכל לאהבתו של הקב"ה…
היה נודד והולך, מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו: לזרעך אתן את הארץ הזאת ואז נתקיים אל הארץ אשר אראך. (בעקבות דברי הרמב"ן ע"א)