ב"ה ערב שבת קדש פרשת תזריע תשפ"ד
"וְאִם־לֹ֨א תִמְצָ֣א יָדָהּ֮ דֵּ֣י שֶׂה֒ וְלָקְחָ֣ה… אֶחָ֥ד לְעֹלָ֖ה וְאֶחָ֣ד לְחַטָּ֑את" (י"ב,ח)
וברש"י: "לא הקדימה הכתוב אלא למקראה, אבל הקרבת חטאת קודם לעולה".
הרב זוין מסביר מה פשר הקדימויות הסותרות, למה יש קדימות למעשה ויש קדימות הפוכה "למקראה":
"'סוף מעשה במחשבה תחילה'. במעשה, באה המטרה התכלית בסוף, ובמחשבה היא קודמת. אדם בונה בית, הרי במעשה כל זמן שלא נשלם הבית כולו עדיין לא הגיע למטרה הסופית. נדבך אחר נדבך ושלב אחר שלב, ואחר כל תהליך הבנייה הוא בא לתכליתו. אבל כשעלה במחשבתו של האדם שהוא זקוק לבית, הרי שהבית השלם והגמור הוא שעלה בדעתו, אלא שאחר כך הוא מסדר לו תכנית של פרטים קודמים ומאוחרים.
השאיפה במחשבה היא תמיד גדולה יותר מהביצוע המעשי. המחשבה מרקיעה שחקים, והמעשה מוגבל בכוחות הביצוע.
העולה והחטאת אין תפקידיהם שווים. החטאת באה לכפרה על חטא דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת. העולה באה לריצוי,ל"דורון". נמצא שעולה תעודתה בחיוב והחטאת בשלילת הרע. במעשה בפועל מוכרחים להיות קודם סור מרע לעשות תשובה על החטאים, ואחר כך להתעלות בקדושה.
המחשבה משווה לנגד עיניה מיד את התכלית המקווה. סוף מעשה במחשבה תחילה. ולכן "למקראה" באמירה ומחשבה העולה קודמת, שהיא התכלית, ובהקרבה בפועל במעשה, החטאת קודמת ואחריה העולה".
בפתחו של חודש הגאולה נצפה לתשועה גדולה, וכימי צאתנו ממצרים יראנו נפלאות במהרה בימינו אמן.