פ' נצבים ב"ה ערב שבת קדש פ' נצבים תשע"ח
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא.
לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמעינו אתה ונעשנה.
ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישממענו אתה ונענשה.
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו
לא בשמים הוא
רש"י:
שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללומדה (רש"י לפי סנהדרין נה).
רד"צ הופצן:
כלומר, אינה דבר בלתי טבעי שצריכים להורידו מהשמים
הרב זקס:
משה רומז שביום מן הימים בני ישראל יאמרו שכדי למצוא השראה יש לטפס לשמים או להפליג אל מעבר לים, שדבר האלקים נמצא היכנשהו אך ודאי לא כאן. ואכן, כך היה בחלק נכבד מתולדות ישראל, עוד בימי בית ראשון ובית שני. תחילה נמשכו הלבבות אל האלילים של העמים השכנים: בעל או כמוש, מרדוכ או עשתורת. לאחר זמן, בימי בית שני נהו היהודים אחרי ההלניזם לצורותיו היווניות והרומיות. זו תופעה מוזרה . . . ליהודים יש מאז ומקדם נטייה באלו שאינם אוהבים אותם, ולצעוד כמעט בכל נתיב רוחני נוכרי שמזדמן להם. והנטייה הזו פוגעת בהם. כאשר בעלי כישרונות גדולים עוזבים את היהדות, היהדות נמצאת חסרה . . . מתי עבדו היהודים את האלילים, או התיוונו? כשבתי המקדש עמדו על מכונם והיהודים ישבו על אדמתם, במדינה עצמאית או בשלטון עצמי מוגבל. ומתי נטשו רבים מיהודי אירופה את היהדות? בימי האמנציפציה משלהי המאה השנומה עשרה ואילך, כאשר הם נהנו לראשונה מזכויות אזרח . . . פמים רבות התוצאות היו טרגיות. אימוץ פולחן הבעל לא הפך את בני ישראל לרצויים בעיני הכנענים. ההתיוונות לא גרמה לבני התרבויות ההלניות להוקיר את היהודים. עזיבת היהדות במאה התשע עשרה לא שמה קץ לאנטישמיות; היא רק תדלקה אותה. מכאן עוצמת קריאתו של משה: כדי למצוא אמת, יופי ורוחניות, אין צורך להפעיל לשמים או לעבור את הים: 'כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשתו' (שיג ושיח, עמ' 351 – 352).
אנחנו מאמינים שהקרבה אל הקודש פתוחה בפנינו, כפי שהרב זקס מדגים:
יופייה של הרוחניות היהודית טמון בדיוק בכך: בהיותו של האלוקים קרוב. כדי למצוא את שכינת הא-ל אין צורך לא להעפיל למרומי הרים, ולא להרחיק לאשרמים [גורואים] מבודדים. היא כאן, היא בשולחן השבת שלנו – לאור הנרות, בקדושתם הפשוטה של יין הקידוש והחלות, בשיר התחילה לאשת החיל, ובברכת הבנים והבנות, בשלוות הנפש השורה עלינו בעוזבנו את העולם לנפשו ליממה אחת ובהתענגֵנו לא על פרי העמל אלא על פרח המרגוע, לא על קניות אלא על מתנות המצויות ברשותנו מאז ומתמיד, אבל איננו מספיקים להוקירן (שם,עמ' 353).
בעקבות הפסוקים האלה נזכר הרב זקס בסיפור מופלא שנהגו לספר אותו בשנות הששים:
הסיפור חוא על אשה יהודייה אמריקנית בת ששים ומשהו שנסעה לצפון הודו כדי לפגוש שם גורו מפורסם ששמו הולך לפניו. בהגיעה למקומו היא ראתה שקהל רב מחכה שם בתור כדי לראות את האיש הקדוש, אבל היא התמרפקה פנימה כשהיא מסבירה שהיא מוכרחה לראות אותו בדחיפות. היא נכנסת לתוך האוהל שהגורו נמצא בו והרב זקס מספר שהיא אומרת לו: 'מרווין, הקשיב לאמא שלך, מספיק כבר, בוא הביתה' (שיג ושיח, עמ' 351).
ונזכיר את דבריו של רד"צ הופמן: ולא מעבר לים הוא, כשהוא אומר:
אין אתה צריך לנסוע לארצות רחוקות כדי לקחת משם את התורה (ע"א).
נסיים באחד מסיפוריו המפורסמים במסורת של של רבי נחמן על חיפוש האוצר:
באחד מסיפוריו של רבי נחמן מרסלב מסופר על איש אחד שחלם שבמקום מרוחק מביתו ישנו אוצר והוא מחליט לנסוע כדי למצוא אותו. הוא יוצא לדרך ולאחר מסע ארוך מתרר לו שהאוצר אינו נמצא באותו מקום אלא הוא נמצא דווקא קרוב לביתו, מבלי שידע שהאוצר מצוי כל כך קרוב אליו.