ב"ה ערב שבת קדש פ' נח תשפ"א
וַיְּשַׁלַּח את הָעֹרֵב ויצא יצוא ושוב עד יְבֹשֶׁת המים מעל הארץ. וְַיְּשַׁלַּח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה.ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה כי מים על פני כל הארץ וַיִּשְׁלַח ידו ויקחה וַיָּבֵא אתה אליו אל התבה.וַיָּחֶל עוד שבעת ימים אחרים וַיֹּסֶף שלח את היונה מן התבה.ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ.וַיִיָחֶל עוד שבעת ימים אחרים וַיְּשַׁלַּח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד . . . . . . צא מן התבה וגו' (ח, ז – טז)
המלבי"ם:
אל התבה . . . פירש הכתוב שלא שבה אליו ממש אלא אל התבה, סמוך לתבה, והיינו משום שלא הי' מה בפיה להשיב כמו שהיתה מלומדת, כסבורה שלא יניח אדוניה להשיבה ריקם ע"כ עמדה בצידי התבה ולא שבה למקומה עד וישלח ידו ויקחה אליו חמל עליה ואחזהביד להחמיה עד שתנוח מעייפותה, ובא ללמדך שכך ראוי לנהוג עם שליח כושל שלא הביא דבר תשובה מסיבה שאינו חייב בה שמ"מ ראוי לחמול עליו כמו שמנהג לעישות עם שליח שהחזיר שליחות לבעלים [ועי' ב"ק קט"ז] ואח"כ אל התבההיתה בתבה כמו שהיתה קודם שליחותה (פירושו ע"א).
רד"ק:
למה שלח את העורב ? אמר: העורב אוכל בשר וימצא נבילות האדם והבהמה , ואם יחסרו כל כך המים שימצא נבילות שהם מושלכות יביא בפיו שום דבר [יביא משהו] , ונדע כי חסרו המים. וּ שְּלָחוֹ ולא הביא דבר בפיו , . . . ובראות נח כי לא למד מהעורב דבר שלח את היונה כי היונה יש בה כח הדמיון להשיב שולחה דבר , אחר שמוליכין אותה באותה הדרך פעם או שתים, גם יש בה כח תשוקה לשוב אל קנה. וכן מנהג המלכים לגדלה בביתם ולשלחה במקומות הרחוקים וקושרין כתב בכנפיה והיא שבה אל שולחה בכתב התשובה שקושרים אותה בכנפיה גם כן מי שנשתלחה להם. . . ושלח נח אותה כי ידע שתביא לו שום דבר לסימן אם תמצא עלה או גרגיר זרע ( דבריו ע"א).
דמותו של נח מעוררת לעיתים דעות שונות, ודוגמה מרתקת לכך מצויה בדבריו של ר' יהודה בר' עילאי:
תנחומא ישן:
אמר ר' יהודה בר' אילעאי: אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם, בעשור באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ולא יצא משם, אלא המתין לו בתבה כדי ליתן לו רשות, א"ל הקב"'ה: 'רשות אתה מבקרש ? צא מן התבה' (תנח' נח, יד, מובא בתורה שלימה).
הרב יונתן זקס – יה"ר שהקב"ה ישלח לו רפואה שלימה מן המשים – מביא בהקשר הזה רעיון חשוב ששמע מפי הרב נחום רבינוביץ ז"ל, ואלה הם הדברים:
הלקח הרעיוני שהרב רבינוביץ' שאב משם – הלקח היחיד האפשרי – היה שכאשר מדובר בנייה מחודשת של עולם שחרב, אין מְחַכִּים לקבלת רשות. ה' נותן לנו רשות. ה' מצפה האיתנו שנצא (!) לדרך . . . גישה זו נועה במסורת עתיקה והיא מסבירה מדוע בחר א-לוהים באברהם ולא בנח כמייסד עמו. על נח אומרת התורה: 'את הא–להים התהלך נח', ואילו באברהם אומר ה' :'התהלך לפני' : לא איתו כמו נח, אלא צעד אחד קדימה ( שיח ושיג, עמ' 19-18 ).
אגב, פעילותו הנמרצת של ר' יהודה בר' עילאי לשיקום עולם שחרב מוכרת לנו היטב, ועל כך נאמר:
. . . אחרי ששקטה הארץ מן הרדיפות, והשלטון הֵקֵל בחומרתם של הגזירות, נתכנסו חכמי הדור לאושא, עירו של ר' יהודה ואספו את זקני הגליל ואמרו: כל מי שהוא למד יבוא וילמד, וכל מי שאינו למד יבוא וילמד (שהש"ר ב:ה) תפקיד גדול עמד לפני ר' יהודה וחבריו: להחזיר את עטרת התורה ליושנה, אחרי שנשתכחה בימי השמד והחורבן. ואמנם פעולתם הוכתרה בהצלחה , ובמשך זמן קצר מילאו את הארץ תורה. ר' יהודה היה 'ראש המדברים בכל מקום' (שבת לג, ב; האנציקלופדיה לחכמי התלמוד, ב' ,עמ' 161).
מדרש אגדה נח:
. . . היתה היא סימן לישראל כשם שלא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, כך ישראל לא יהי' להם מנוח
בגלות, שנ' ולא יהיה מנוח לכף רגליך (דברים כח, סה), וכשם שהיונה שבה אל התבה, כך ישראל עתידים לשוב מן הגלות לארצם מפני עול הגוים שנמשלו למים, שנ' הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון (ישעיה יז, חיב), [מובא בספר תורה שלימה].