פ' לך לך ב"ה ערב שבת קדש פ' לך לך תשפ"א
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (בראשית יב, א).
נתחיל בקטע מופלא מדבריו של הרב זקס המתאר את דמותו המיוחדת של אברהם, ואלה דבריו:
הרב י' זקס:
במקורותינו נמצאות שלוש תמונות דיוקן מפורסמות של אברהם הצעיר המגלה את האלוקים. לתמונה הראשונה התוועדו רבים מאיתנו עוד בגן הילדים. זהו הסיפור של אברם הילד שהושאר לבד בין פסילי אביו תרח, [והוא] ניתץ אותם בפטיש . . . זהו אברהם שובר הפסלים, האיש שכבר בילדותו מרד בעולם האלילי והפוליתיאיסטי . . . הדיוקן השני מסתורי יותר.
המדרש [ב"ר לח, יג] מדמה את אברהם להֵלך הרואה ארמון, בירה בלשון המדרש, עולה בלהבות . [במדרש נאמר כך] : משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: 'תאמר שהבירה זו בלא מנהיג ?' הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: 'אני בעל העולם..
זהו מדרש מיוחד במינו אברהם רואה את הסדר שבטבע . . . העולם דומה לארמון, ברור שמישהו בנה אותו בשביל מישהו. אבל הארמון עולה באש, איך זה יתכן ? . . . אך הנה קורא אליו בעל הארמון, כמו שאלוקים קרא לאברהם ומבקש ממנו לכבות את האש. אלוקים צריך אותנו במלחמה נגד יצר הרע הטמון בלבנו
זהו אברהם לוחם הצדק. ולבסוף, הדיוקן השלישי, אברהם על פי תאורו של הרמב"ם. עוד בהיותו רך בשנים . . . החל אברם הקטן להתבונן. הוא תהה על חילופי הימים והלילות: איך יתכן שהמערכת השמימית הזו מנהלת בסדר מופתי את חיי העולם, ואין מי שיפעיל אותה ? הייתכן שהיא מפעילה את עצמה ? לא היה לו מורה . . . סביבו כולם היו עובדי אלילים . . . אך מוחו הפעלתני לא קיבל את הדעות שבסביבתו . . . כך הגיע למסקנה שיש א-ל אחד שהוא המכוון את השמש והירח והכוכבים במסילותיהם, ושבכל העולם כולו אין עוד אל מלבדו. זהו אברהם הפילוסוף, שהקדים את אריסטו בהשתמשו בטיעון מטפיזי כדי להוכיח את מציאות הבורא.
הרב זקס מסכם את התיאור באומרו שלפנינו שלוש גרסאות למשמעות של היות יהודי.
– הראשונה רואה את היהודי כמנתצי פסילים, המערערים בכל דור על אלילי הזמן; [מתוך ההיסטוריה האנושית ידוע לנו שבמהלך הדורות היו תמיד יהודים דוגמת פרויד ומרקס ורבים אחרים מיוחדים שרצו לחדש את החברה ואת התרבות של אותה תקופה].
– השניה רואה את הזהות היהודית כענין של צדק ומשפט, כשהוא מצטט את אלברט איינשטיין שדיבר על 'אהבת הצדק' כאחד המאפיינים של המסורת היהודית.
– השלישית מזכירה לנו כי ההוגים היווניים . . . תלמידיו של אריסטו תיארו את היהודים כאומה של פילוסופים (שיג ושיח, עמ' 29 – 31 , עם דיגלוים ועם תיקונים קלים בסגנון הדברים).
הרב זוין יביא לנו מבט אחר, מוכר, המבוסס בין היתר על רעיון חסידי מפורסם של ר' זושא, והרי דבריו:
כתוב בספרים: לך לך לעצמותך, ופירשו הדברים בדרך קבלה:לשורש נשמתך. והדברים מתפרשים אף כפשוטם. אין האדם נדרש להשיג מה שהוא למעלה מכוחותיו, ואים תובעים ממנו לנגיע למדרגה שלמעלה מעצמותו ומהותו. אבל מה שכן תובעים ודורשים ממנו הוא, שבגבול כוחותיו ובתחום כשרונותיו ישיג ויפעל את המקסימום שאפר לו להשיג ולפעול. והוא שאמר הכתוב: כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה'. ומאליו מובן שאין הכוונה שיעשה אדם מה שליבו חפץ כלום הפקר העולם? אבל הכוונה: אין דורשים ממך לעשות יותר מכחך, אבל מה שהוא בכחך אתה חייב לעשות. וכאותה ממרה שמוסרים בשם הצדיק ר' זושא מאניפולי. הוא היה אומר: אם יאמרו לי בעולם האמת: ' זושא, למה לא היית כמו הבעש"ט, לא אתיירא כלל. וכי מה מדמים אותי להבעש"ט ? וכן אם יאמרו לי: למה לא היית כהמגיש ממזריטש, לא יהיה איכפת לי כלום. וכי מה אני ומי המגיד ממזריטש? אלא ממה אני מתירא: כשיאמרו לי: זושא למה לא היית זושא ? זושא הרי יכולת להיות ולמה אף זה לא היית ? (לתורה ולמועדים, עמ' 20).
יקירי, לשם גיוון חשבתי להביא בפניכם הפעם שתי השקפות שונות מאוד על אברהם אבינו של שני ענקי רוח, כאשר השאלה היא כמובן : הילכו שניהם יחדיו ? ובמה הלקח לימינו אנו ?