ב"ה ערב שבת קדש פ' בהר תשע"ט
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או רנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו
(ויקרא כה, יד).
רש"י:
וכי תמכרו . . . לפי פשוטו כמשמעו, ועוד יש דרשה: מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך? תלמוד לומר: וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חבירך? ת"ל: 'או קנה מיד עמיתך". אל תונו . . . זו אונאת ממון.
ספורנו:
בשום ממכר לא תהיה שום מין אונאה כמו שאמרו חז"ל (ב"מ ס, א): 'לא יבור מעל פי המגורה שלא יגנוב את העין'; 'או קָנֹה' כאשר לא ידע המוכר שויו של דבר, אף על פי שכבר היה הדבר בידו והיה לו שהות להראותו לתגראו לקרובו 'אל תונו' (דבריו ע"א).
בעל 'תורה תמימה':
. . . ושם 'רֵעַ' מצינו כולל גם כל איש מכל אומה ולשון כמו שמתבאר מהפסוק (שמות יא ב): "וישאלו איש מאת רכהו ואשה מאת רעותה', וזה מוסב על המצרים. . ומה שמצינו בגמרא (ב"ק לז ב): דרשת 'רעהו ולא עכו"ם' , [ב"מ נט, א] : 'עמיתו' , עִם שאתה בתורה ובמצוות' , אלה באו להוציא את העמים הקדמונים שלא שמרו שבע מצוות של בני נוח . . . ומכיון שהם, העמים הקדמונים הפראים, עשו היפך מהמצוות האלה, שלא היה להם כל דין ומשפט, והיו מקללי השם, עובדי פסל ואלילים . . . הלא בוודאי ראוי לנהוג עמם כמו עם פריצי חיות טורפות, מחריבי עולם ופורעי פרעות בסדרי העולם וישובו. . . וכל מה שכתבנו כאן במרומז – או יותר נכון, מפורש ומבואר באר היטב – במלים קצרים וברורים בתלמוד. והם הם דברינו כי אלה שאין מקיימין שבע מצות בני נוח ובזה הם מהרסי עולם וכל אשר בו, הם רק חייתי יער בדמות אנשים, ואין להתחשב עמהם ועם כל אשר להם. והא למדת, שהתלמוד בעצמו מוציא מכלל זה של הבדלת העכו"ם מתואר חבר וְרֵעַ את האומות השומרים ומכבדים את השבע מצוות והם רוב האומות שבזמננו וכל דיניהם כדיני ישראל והם בכלל עמית ורע, וגם אין הרהור קל בזה. . . ועיין עוד בפירוש המשניות להרמב"ם למשנה דב"ק ל"ח א הנ"ל שכתב בהסבר הדין שבמשנה שור של ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור, כתב: ואל תתמה על זה כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות אע"פ שלא חטאו יען כי חיי שאין בו שלמות המידות האנושיות אינו בכלל האדם וכל תכלית המציאות לצורך האדם, עכ"ל. הרמב"ם בפירוש המשנה למס' כלים פרק י"ב משנה ו': . . . וכן אסור הבדוי והתחבולה ומיני הרמאות והאונאות . . . על בני האומות ואלו הרעות כולן השי?ת יתעב אותן ואת עודיהן, וכמאמר הכתוב (דברים כ"ה ט"ז): 'כי תועבת ה' א-להיך כל עשה אלה' . . .
בהמשך דבריו מביא בעל ת"ת כמה מקורות נוספים, ונזכיר כאן את דבריו של בעל באר הגולה האומר כך:
'ואני כותב זאת לדורות שראיתי מי שהעשירו מן טעות של גוים וסופם הי' שירדו נכסיהם לטמיון ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קידשו את השם והחזירו טעות בני אומות העולם בדבר חשוב, גדלו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם'. וראוי להזכיר בזה את גלגלי החיים של האדם הגדול הזה סמוך לזמן כתיבת הדברים האלה כי הוא וביתו ועירו (ליטה לפנים) היו לברות לשיני העריצים העזים הפראים הפורעים בהתקופה האיומה ההיא הידועה בשם מחריד 'גזירות ת"ח' וכפי שהוא מספר בעצמו בהקדמתו הראשונה לבספרו: . . . עזב את ביתו וטובו וכל אשר לו והלך עם הגולה ומאומה אין בידו זולת ספר זכרונות (לוח שנה) למען דעת סדר זמנים ותבקע הארץ לקול הגולים . . . והלך באשר הלך ובא עד עיר אמשטרדם, בהולנד, ושם כתב והדפיס דברים אלה שהבאנו דברי בעל נפש רוממה אשר עם כל מצוקותיו וצרותיו אשר הסבו לו הבריונים האלה לו ולכל יהודי המדינה לרבוא רבבות, הנה עם כל זה כה נאמנה רוחו לכל הנברא בצלם . . . (מובא בתוספת ברכה, עמ' 237-235).
אנצ' תלמודית:
כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים, שלא יאמר אדם לחבירו דברים שיכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש בהם, שנאמר 'ולא תונו איש את עמיתו'. באונאת שדברים הכתוב מדבר, שאילו באונאת ממון נאמר: 'וכי תמכרו וכו' אל תונו' , גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שזה ניתן להישבון וזהאינו ניתן להישבון, וזה בממונו וזה בגופו, וזה נאמר בו 'ויראת בא-להיך' וזה לא נאמר בו . . . וכל הצועק מאונאת דברים נענה מיד, שנאמר 'כי אני ה' שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה, ולעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה. בכלל האיסור שלא להכאיב את הבריות בשום דבר ולא לביישם (!) . . . ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבם בדברים יותר מדאי , אלא אם כן צריכים שיקחו מוסר, ואפילו בבניו ובבנותיו . . . (שם, שמג – שמד; עיינו גם בסעיף הדן באונאת עכו"םׂ).