ב"ה ערב שבת קדש פ' כי תשא תשפ"א
התורה מתארת בצורה מרגשת את המפגש המחודש בין משה רבינו ובין בני ישראל המקבלים אותו ביראה ופחד לאחר שהיה בעולמות העליונים בהר סיני:
ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לֻחות הָעֵדֻת ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ויקרא אלהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשאים בעדה וידבר משה אלהם. ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני. ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה. ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יְצֻוֶּה. וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לדבר אתו (שמות לד, כט – לה) .
ואחרי כן נגשו . . .
רש"י:
אחר שלימד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה או ההלכה לישראל. תנו רבנן כיצד סדר המשנה. משה היה למד מפי הגבורה , נכנס אהרן שנה לו משה פרקו. נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו שנה להם משה פרקם, נסתלקו הן ישב אלעזר לימין משה, ואיתמר לשמאל אהרן. נכנסו זקנים שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם, נמצא ביד כל העם אחד, ביד הזקנים שנים, ביש בני אהרן שלושה, ביד אהרן ארבעה וכו' כדאיתא בעירובין נד עמ' ב (פירושו ע"א).
הרמב"ן חולק על פירושו של רש"י, ולאחר שהוא מצטט את דבריו הוא אומר :'ואינו כן', והוא ממשיך:
. . . אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו ק'רני ההוד, פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית, אולי חשבו שהיה שם כבוד ה' או מלאכי עליון עמו, ופחדו פן יפרוץ בהם ה' וקרא להם משה ושבו אליו אהרן וכל הנשיאים ההולכים לפניהם, ודיבר משה אליהם דברי שלום, ובישרם בסליחת עונם, ואחרי כן ראו כל בני ישראל כי הוא מדבר עם הנשיאים וניגשו לפניו כולם, ואז צוה להם כל אשר דבר ה' אתו בהר סיני, והוא עשרת הדברות השניות שנתן לו, וכל הנאמר לו מתחילה 'שמור לך את אשר אנכי מצוך היום' [פסוק יא], עד סוף הפרשה, כי הגיד להם שצוהו לכרות עמהם ברית חדשה על פי הדברים האלה, והכתוב קיצר בזה וסיפר הענין בכלל (דבריו ע"א).
עינינו רואות שגם רש"י וגם הרמב"ן מזכירים את הרתיעה של העם להתקרב אל משה כאשר הבחינו 'כי קרן עור פניו'. מה ההבדל ביניהם ? לענ"ד הרמב"ן מתאר במיוחד את התגובה הכוללת של העם כולו בשעה שנרתעו להתקרב אל משה, בעוד שרש"י בעקבות הגמרא במס' עירובין נד ב מתאר בצורה מוחשית שהיו כמה וכמה מעגלים של לימוד החל מהמפגש הראשון עם אהרון ובניו וכלה במפגש עם כל העם, כאשר במרכזם המצוות ששמע מפי הגבורה בהר סיני. סביר להניח שמשה רבינו ידע להתאים את צורת הלימוד לאותו מעגל שהיה נתון בו. אדרבא, יש משמעות מיוחדת בצורה שמשה רבינו בחר בה בשינון המצוות, כשהדברים מכוונים למעגלים הולכים ומתרחבים, החל מאהרון וכלה בעם כולו.
משה רבינו חש בחרדה שאחזה בעם ועל כך אומר הנצי"ב, בעל העמק דבר:
העמק דבר:
. . . וכאשר קרא אליהם משה וישובו אליו ונתיישב דעתם . . .
אבן עזרא מסכם ואומר:
זה לאות כי שבו מרוב הפחד אחורנית אחרי צאתם לקראתו, ואחרי כן כל בני ישראל שנהיו בתחתית ההר (ע"א).
ומה אומרות לנו פרשיות המשכן לגבי עמידתנו לפני הקב"ה ? בכך מעניק לנו הרב זקס תובנה מיוחדת:
הרב זקס: זהו אחד ההבדלים המדהימים בין הכנסיות המרהיבות של ימי הביניים לבין בתי הכנסת של התקופה. הנכנס לקתדרלה ביניימית מרגיש שהא-ל עצום והאדם זעיר. ואילו הנכנס לבית הכנסת אלטנוישול בפראג או לבתי הכנסת של האר"י ושל רבי יוסף קארו בצפת, מרגיש שהא-ל קרוב ושיש חלאדם פוטנציאל להיות גדול. מים רבים עובדים את א-לוהים אבל היהודים הם העם היחיד הרואה עצמו בן משפחתו הקרוב [שמות ד, כב] ('בני בכורי ישראל' ). בתוך: שיג ושיח, עמ' 254 . [הסוגריים וההדגשה במקור].