ויקהל–פקודי התשפ״ג

ערב שבת קדש פ' ויקהל ופקודי תשפ"ג

וימלא אתו רוח א-להים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה

…ולהורת נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן (שמות לה: לא, לד).

בצד התיאור המפורט של בניית המשכן וכליו ועל מסירותם של בני ישראל בבניית המשכן בולט הפירוט הרב שבו התורה משבחת את כשרונותיו המיוחדים של בצלאל, והרי חלק מהם:

תוספת ברכה:

…לא נתבאר ענין הוראה זו, ומה רצה לומר בזה בשבחו. ואפשר לפרש עפ"י מה שביארנו במקום אחר ביאור הכתוב בקהלת [י"כ, ט], ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם, ולא נתבאר בכלל מה שבח הוא לו ומה הריבותא, ויותר צריך ביאור מה שתלה זה בריבותא במה שהי', דמשמע שיש איזו שייכות בין מעלת החכמה ובין מעלה הלימוד לעם. וביארנו משום דשם 'עם' בכלל מורה על המון העם, הגסים וההדיוטות, קטני המוחים וקצרי ההשגה, וידוע מן הניסיון בתכונת טבע האנשים כי לאדם גדול בחכמה קשה להורות ולהסביר עניני חכמה ודעת לאנשים המוניים מפני שלתכלית זו צריך לבאר את פשר דברי חכמה בערך דעתם [בהתאם להבנתם המוגבלת]… ואמר הכתוב דקהלת, עם היותו חכם מופלא, היה לו עוד הכישרון ללמד דעת את העם לפי ערך דעתם והשגתם ותפיסתם, מה שלסתם חכמים קשה הדבר.

וזהו כוונת הכתוב כאן 'ולהורות נתן בלבו', כי אחרי שאמר מקודם שמילא א-לוהים את בצלאל ברוח חכמה, תבונה ודעת ולפי זה לפי הטבע יהי' קשה לפניו להורות בעניניו את העם ההמוני ההדיוטי, ולו הלא יהי' עסק במלאכה עם אומנים ובעלי מלאכה פשוטים וגסים – מספר הכתוב כי יחד עם חכמתו הגדולה עוד נתן לו א-לוהים כשרון ודעת להורות למי שדרוש ועולה יפה המשך הלשון והענין 'מילא אותו רוח א-לוהים בחכמה, בתבונה ובדעת' ועם זה נתן עוד בלבו את הכשרון להורות למי שדרוש, אשר כשרון הוראה זו מוכרח להמשך המלאכה, כמו שבארנו (שם, עמ' 324).

אכן, ידועה התופעה שאנשים מוכשרים במיוחד מרגישים לפעמים קושי למצוא שפה משותפת עם אנשים שלא הגיעו לאותה רמה. לעומת זאת, מזכיר בעל תוספת ברכה שבין תכונותיו המיוחדות של בצלאל היתה גם יכולתו המופלאה למצוא שפה משותפת עם אנשים פחות מוכשרים.