ב"ה ערב שבת קדש פ' תולדות תשפ"ב
ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה'. ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אתו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק ויחן בנחל גרר וישב שם. וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים … (בר' כו, יח – יט).
במהלך הדורות, עמי העולם מגלים לעיתים חשדנות ואף עוינות אלינו, לעיתים על רקע של קנאה. הדבר כבר מורגש היטב בפרשתנו, ונביא לכך דוגמאות מתוך דברי הפרשנים:
ויהי לו מקנה צאן וגו'…
הרמב"ן:
אתונות וגמלים וחמורים ועבדים ושפחות. ויזכיר הכתוב זה ולא יזכיר כסף וזהב כאשר נאמר בימי אברהם, בעבור כי גדולתו אשר נתגדל בה בארץ פלשתים במקנה ובעבודה היתה. ויקנאו אותו פלשתים בענין ההוא וזה הטעם כי עצמת ממנו מאד אמר לו: גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך (!) וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך (דבריו ע"א).
לנוכח הצלחתם הכלכלית של אנשי אברהם ויצחק מנסים יושבי הארץ להצר את צעדיהם ולאחר הגרוש על ידי אבימלך הם מבצעים פגיעה פיזית בבארות המים, שהיו הבסיס לחקלאות של התקופה, וכותב על כך הספורנו:
סתמום פלשתים
הספורנו
כאשר יָרְאוּ מצות אבימלך לבלתי הזיק ליצחק סתמו הבארות בשנאת קנאתם (ע"א).
בימי אבימלך היתה אולי יראת כבוד לגבי אברהם, אך הדברים השתנו לאחר מותו, ועל כך כותב הרד"ק:
הרד"ק:
אחרי שמת אברהם לא יָרְאוּ מיצחק, וגם אבימלך מת שהיה לו ברית עם אברהם והשיב לו את הבארות. ולמה סיתמום ולא לקחו לעצמם? אמרו: 'שמא היום או מחר יגדל כח יצחק ויכלתו כאביו ויקחם לפיכך סתמום כי אמרו גם לו וגם לנו לא יהיה' (דבריו ע"א).
ומדוע שמר יצחק על שמות הבארות שחפר אברהם? אומר על כך החזקוני:
כשמות אשר קרא להן אביו
החזקוני:
שיהיו לו השמות לזכות ולראייה כי מירושת אביו באו לידו. שהרי אביו גר לו בגרר, כד' [בר',יב, כא]: וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר, ועליהן כרת ברית (דבריו ע"א).
הרמב"ן שכידוע זכה לעלות ארצה היה מודע היטב להיסטוריה של האנטישמיות, והנצי"ב מזכיר את הדברים, והוא כותב כך:
כי עצמת ממנו …
העמק דבר:
… וסיפר הכתוב כי כך יקרה בגלות שיהיו נודדים בעדנו שלא לדור בכל פנות הארץ והכלל כבר הכיר הרמב"ן ז"ל לפי דרכו שכ"ז הענין הוא סימן לבנים (ע"א).
הרב קוק ראה בנושא חפירת הבארות אות וסימן לתחית ההתישבות בימיו, וכך הוא כותב:
מאמרי הראי"ה – להוסיף אומץ
כשבני אדם חופרים באר עמוקה כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים ולפעמים היאוש מתגנב ללב ואומר להם: הלא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם. על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו, ובקשו לכם ענינים קרובים יותר לשכר. רבים… בודאי פורשים מן העבודה והולכים להם כאשר ילכו… [אבל] הבאר אשר אנחנו כורים עבודת הקודש היא אשר עובדים אנחנו כולנו כל הקרב הקרב אל עבודת בנין ארץ ישראל ותנועת התחיה… אל ירפו ידיהם… נחפור את בארנו הקדושה עוז לנו באלוקים סלה וצור ישראל עזרו וישעו עמנו הוא… (מאמרי הראי"ה, עמ' 73).