פ' שמות ב"ה ערב שבת קדש פ' שמות תשע"ח
ואלה שמות בני ישראל . . . וגו' (שמות א, א).
נתחיל בשאלה קלאסית: מדוע פרשתנו מזכיר שוב את שמותיהם של בני ישראל? ואומר על כך רש"י:
רש"י:
אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאם אחר מיתתן, להודיע חבתם, שנמשלו לכוכבים שמוציאם
ומכניסם במספר ובשמותם, שנאמר [ישעיה מ כו]: 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'
גם ר' הספורנו מציין שלפנינו ביטוי של חשיבות, כפי שהוא אומר:
ר' הספורנו:
אלה הנזכרים בכאן היו ראויים להיוודע בשם, כי כל אחד מהם ראוי להיות נחשב איש על שמו המורה על צורתו האישית, ואלה כל ימי חייהם היו למאורות, ולא יצא הדור לתרבות רעה. אמנם אחרי מותם לא היו הצדיקים שבבניהם כל כך חשובים בעיני א-להים ואדם (דבריו ע"א).
אם כן, לאור הפירושים האלה הזכרת שמותיהם של בני ישראל היא ביטוי של כבוד וחיבה.
כידוע, נושא השמות חוזר שוב בשעה שהכתוב מזכיר את המיילדות:
ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, וכפירושו של רש"י:
רש"י: שפרה . . . יוכבד, על שם שהיא משפרת את הוולד
פועה . . . זו מרים, שֶׁפּוֹעָה ומדברת והוגה לילד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה,
(ע"א, מקור הדברים במס' סוטה יא, ע"ב).
לאור השמות האלה, רש"י מצביע כאן על שני המרכיבים המרכזיים של הטיפול האמהי האופטימלי: גם
הדאגה לבריאותו הפיזית של התינוק וגם השאיפה להרגיעו בשעה שהוא מגלה אי שקט או מצוקה, וניכרת
גבורתן של נשים אמיצות שלא מוכנות היו להיכנע לתכתיבים של פרעה, ועל כך אומר הרב יעקב מדן:
'דרש רב עוירא: 'בשכר נשים צדקניות שהיו באותו דור – נגאלו ישראל ממצרים [סוטה יא ע"ב]. מי לנו נשים
צדקניות יותר מן המיילדות, ומי לנו נשים שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים יותר מן המיילדות, לא ייפלא שחז"ל
טענו ששפרה ופועה, המיילדות העבריות, אינן אלא יוכבד , אמו של משה, ומרים אחותו, [או אלישבע בת עמינדב,
אשת אהרון (כי קרוב אליך, עמ' 29).
בהמשך הפרשה מדבר הכתוב על שלבים שונים ברקע האישי של משה רבינו ׁ(שמות י-טו):
ויגדל הילד וַתְּבִאֵהוּ לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו.
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו.
ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנמהו בחול.
ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך.
ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר.
וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר.
הרמב"ן מתאר כאן שלבים שונים בהתפתחותו האישית של משה מאז היותו תינוק ועד לזמן שהיה לאיש:
ויגדל משה ויצא אל אחיו שגדל והיה לאיש כי מתחילה אמר ויגדל הילד שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו. ואז
הביאתהו לבת פרעה ויהיה לה לבן כי 'לפני מלכים יתיצב' [משלי כב, כט]. ואחרי כן גדל ויהיה לאיש דעת. וטעם
ויצא אל אחיו כי הגידו לו אשר הוא יהודי והיה חפץלראותם בעבור שהם אחיווהנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה [את היהודי] הנלחץ (ע"א).
בדומה מזכיר כאן ר' המלבי"ם מההיו הנסיבות בהן גדל משה בצעירותו בטרם יצא אל אחיו:
ויגדל הילד . . . והיה בהשגחת ה' שגם אחרי שגדל שכבר עברה החמלה שעורר לבה עליו בעת שמצאה אותו עזוב
ומושלך בכ"ז לקחה אותו לבן, וזה היה מהשגחת ה' שיגדל בבית מלך ושם למד כל חכמת מצרים והיה לו לב אמיץ
בגיבורים כי היה מבני פלטין, ובכ|"ז השגיח ה' שלא ישכח עמו ומולדתו במה שקראה משה, שמזכיר שמשתה אותו
מן המים . . . ועי"ז נחקק בלבו תמיד שהוא מזרע בני תמותה, וכן ידעו כל ישראל כי הוא יהודי.
ויגדל משה ויצא אל אחיו יספר מצדקת משה ואיך מנעוריו היו בו כל המעלות שבעבורם זכה לכל הכבוד הזה, שהגם שגדל בבית מלך וישראל היו אז בתכלית השפלות לא הסתיר פניו מהם ויצא אליהם מצד שהם אחיו, הפך מטבע האנשים שבעלותם לגדולה יתרחקו מאחיהם העניים והאביונים . . . (ע"א).
ונסיים במדרש נאה על דמותו של משה רבינו:
משה לא בְּחָנוֹ הקב"ה אלא בצאן. כשהיה רועה את צאנו של יתרו ברח ממנו גדי ורץ אחריו. כיון שהגיע למים עמד הגדי לשתות. אמר משה: לא הייתי יודע שאתה צמא למים, עיף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: 'יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, תרעה את צאני ישראל' (שמו"ר ב, ב).
בכך גדולתו של משה רבינו.