פ' ויצא ב"ה ערב שבת קדש פ' ויצא תשע"ט
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש (בראשית כט ו).
לחם לאכל ובגד ללבש
רבנו בחיי:
זאת שאלת הצדיקים מאת השם. לא ישאלו המותרות, רק הדבר ההכרחי בלבד, שאי אםשר לו לאדם שיהיה בלעדו. כידוע, שנטיית האדם אחרי מותרות גורמת לו מהומות רבות, על כן כל איש ירא את השם ראוי לו שיהיה שמח בחלקו, ושיסתפק במעט, ושלא יתאווה במותרות וייטב לבו ביראת השם . . .
ודע, כי לולא שיצר האדם רע מנעוריו, הומה אחרי תאוות יתרון עושר וכבוד בעולם הזה , לא יהיה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות, רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שמוכרח הקב"ה יזמינהו לידו יום יום . . אנו רואים בעינינו סדר העולם והנהגתו שהוא בחכמה עמוקה ונפלאה. הקב"ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי. ומה שהוא מוכרח יותר מצוי יותר, ומה שאינו מוכרח כל כך כענין המרגליות ומיני אבנים יקררות, אינם מצויות כ"כ בעולם. אבל המזון שהוא מוכרח יותר מצוי שהרי תמצא התבואה בשווקים וברחובות . והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון מצויים יותר מהמזון. והאויר שהוא יותר מוכרח מהמים לא תמצא מקום ריק מהאויר . למדת, שהדברים המוכרחים מצויים יותר בעולם ועל כן שאל יעקב 'לחם לאכול ובגד ללבוש' שהוא דבר המוכרח. ושאל מידת ההסתפקות, שהיא שאלת צדיקים. ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן, עד שתמנע מהן אפילו מהמלך, שנאמר 'ולא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד' (מובא אצל נחשוני, הגות בפרשנות התורה, עמ' 111-110).
ר' יהונתן אייבשיץ: . . . והעיקר בתשובה להרחיק המותרות . . . כאשר אמרתי כמה פעמים פת של שחרית וקיתון מים מציל מכל מחלה ומן מזיקין [ב"ק צב:] הכוונה הסתפקות, שלא יבקש אדם מעדנים ותענוגות בני אדם, ברבורים ובשר שמן ויין. . . כי זה מביא לידי מחלה וצער ודאגה ויגון ותוגה . . . אבל המרגיל עצמו לאכול לחם ומים , ובזה יהיה די סיפוקו, וזה יאכל בבוקר בבוקר לסעוד הלב ולחזק כחו, ואז יצא אדם לפעלו עבודת הקודש, ויהיה טוב לגופו, בריא אולם, לא ירגיש בשום חולי, והיהי טוב לנשמתו. וכן הדבר בבגדים . . . ומעיד אני על עצמי שמים וארץ שלבבי כואב בלבשי בחול בגד מצמר ובשבת בגד ממשי . ואם בשבת הוא עוד לכבוד שבת, בכל מקום בחול לבי דוי ( יערות דבש, קעב ). כי בכל מקום ימצא אדם יים לשתות בחנם. (דבריו ע"א).
הרש"ר הירש:
ש ל מ ו ת נ פ ש י ת מבקש לו היהודי הראשון, בדרכו ליסד לו בית ואחר [כך]: ו נ ת ן ל י – ל ל א מ ת נ ת ב ש ר ו ד ם – ל ח ם ל א כ ו ל ו ב ג ד ל ל ב ו ש , כדי לעמוד בכבוד בחברה (!); הוה אומר פ ר נ ס ה ו מ ע מ ד א ז ר ח י; והבקשה השלישית שהיה ותהיה תמיד בלב כל יהודי: ב ש ל ו ם, ו ב ס ו פ ו ש ל ד ב ר: ב י ת א ב י ק ש ר י מ ש פ ח ה שלא יי נתקו (דבריו ע"א, ההדגשות במקור).
ושבתי בשלום אל בית אבי
ספרי זוטא:
חביב הוא השלום שכל מעשים וזכויות שעשה אברהם אבינו לא נתן לו המקום שכרו אלא שלום וכו', וכן אתה מוצא ביעיקב אבינו שלא בקש מן המקום אלא שלום, שנאמר 'ושבתי בשלום אל בית אבי'. (נשא י, כו, מובא בתורה שלימה, קנג).
המקורות האלה מדברים על הערך החשוב של הסתפקות במועט, כפי שנאמר בפרקי אבות: 'איזהו עשיר, השמח בחלקו.