פ' ויצא ב"ה ערב שבת קדש פ' ויצא תשע"ח
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללב.
ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לא-להים.
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך.
(בראשית כה, עכעהככ – כב).
לחם לאכל ובגד ללבש:
הרלב"ג:
אין ראוי לאדם שיהיה בהול להון, אבל יספיק לו ההכרחי, הלא תראה שיעקב לא שאל מאת ה' כי אם ההכרחי, לחם לאכול ובגד ללבוש . . . (מובא אצל י' נחשוני, הגות בפרשיות התורה, עמ' 110).
רבנו בחיי:
זאת שאלת הצדיקים מאת ה'. לא ישאלו המותרות. רק הדבר ההכרחי בלבד. שאי אפשר לו לאדם בלעדו. כידוע שנטיית האדם אחרי מותרות גורמת לו מהומות רבות, על כן כל איש ירא את ה' ראוי לו שיהיה שמח בחלקו, ושיסתפק במעט, ושלא יתאווה במותרות, וייטב לבו ביראת ה'. . . ודע כי לולא שיצר לב האדם רע מנעוריו, הומה אחרי תאוות יתרון עושר וכבוד בעולם הזה, לא היה ראוי לו שידאג במה שלא קנה מן המותרות, רק שיבקש דבר המוכרח, כי מה שמוכרח, הקב"ה יזמינהו לידו יום יום . .
חכמי המדרש רואים בנדרו ובתפילתו של יעקב אבינו בעת מצוקתו סימן לדורות, וכך נאמר במדרש בראשית רבה:
ושבתי בשלום אל בית אבי
בראשית רבה :
. . . ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים . אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה אמרת 'והיה לי לא-להים' חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, שנאמר: [זכריה יד, ח] 'והיה ביום ההוא יֵצְאוּ מים חיים מירושלים' , [ישעיה יא, יא]: 'והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו', 'והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס', [ישעיה כז, יג]: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם '.
(שם, ויצא פ' ע' סי' ו).
כולנו מכירים את שיטתו של הרמב"ן בנושא 'מעשה אבות סימן לבנים', ובאורח מפתיע מבקש הרב שטיינזלץ להראות לנו שמה שאירע ליעקב אבינו בשעה שהיה עליו לצאת ולברוח מביתו למעשה משמש למעשה מעין סימן קבוע למצבו המורכב של היהודי בעולם הגדול, שהוא לעיתים עולם עוין שיש בו איומים רבים על עצם קיומו – מאז ועד עכשיו, וכך הוא כותב:
הרב שטיינזלץ:
בתחילת הפרשה יעקב עוקר ממקומו והולך לחרן. בסך הכל, ולמרות שיש לו אח לא סיפטי במיוחד, יעקב נמצא במקום הכי טוב שיכול להיות: אביו הוא גדול הדור, אדם מכובד ובעל נכסים, ומן הסתם יש לו את כל מה שהוא צריך. ועם כל זאת, יעקב עוזב הכל, ויוצא לארץ אחרת. אפשר להניח שהרגשה הראשונה שיש ליעקב היא תחושה חריפה, שלא כל שיש בחוץ הוא כמו בבית; הבית היה מלא בקדושה ובכל מיני דברים טובים, והעולם שבחוץ הוא עולם שונה לחלוטין. . . השאלה שעולה מכאן היא איך אדם מגיב ומתמודד כאשר הוא יוצא מהמקום שלו, מן העולם הקטן שלו – והוא רואה שיש מציאות אחרת. בסופו של דבר, עניין זה הוא בעיה של כל יהודי, בין שהוא יוצא לחרן בין שהוא יוצא למקום אחר. . . אכן, לא פשוט להיות עשרים שנה עם לבן. מצד שני, בקשר הזה ישנה תקוה גדולה, התקווה של 'כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות'. ' [בראשית לב, יא] . . . הלך אדם אחד, יעקב, וחזר ישראל. יעקב נהיה לישראל גם בכך שאותו יעקב שיצא מבאר שבע , הוא איש שאינו מסוגל לעמוטד בהתמודדות. כאשר הוא נתקל במכשול וא מנסה לפתל את דרכו, מלשון 'עקוב' הוא מנסה להתחמק מכל עימות. כשעשו נכנס יעקב יוצא מהדלת השנייה. זו ההתנהלות שלו כשעשו מאיים עליו במשהו, הרגליים שלו כבר בחרן. . .
ואולם, הרב שטיינזלץ ממשיך וטוען שחלה תפנית חשובה במהלך חייו של יעקב, והוא שואל:
מתי יעקב יכול להתקיים במובן רחב בהרבה בתוך העולם? רק אחרי שהוא נתקל עם המלאך – 'כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל' [בר' לב, כט], מבלי שיעקב עובר את התתמודדות הזאת הוא לא יכול להיות ישראל. רק כשהוא אומר: 'אני לא בורח, אני עושה מאבק!' הוא יכול לצאת מהמהות של יעקב האיש ולחזור לביתו בישראל. זו ההתחלה של עם, ההתחלה של הקיון המתמיד שלנו (חיי עולם, עמ' 65-64).
ונסיים בקטע נוסף מדבריו של רבינו בחיי:
אנו רואים בעינינו את סדר העולם והנהגתו, שהוא בחכמה עמוקה ונפלאה. הקב"ה מזמין לבריותיו וממציא להם הדבר ההכרחי. ומה שהוא מוכרח יותר מצוי יותר, ומה שאינו מוכרח כל כך, כמו המרגליות ומיני אבנים יקרות אינם מצויות כל כך בעולם, אבל המזון שהוא מוכרח יותר מצוי , שהרי תמצא התבואה בשוויקם וברחובות, והמים שהם מוכרחים יותר מהמזון מצויים יותר מהמזון. והאויר שהוא מוכרח יותר ממים, לא תמצא מקום ריק מהאויר. למדת, שהדברים המוכרחים מצויים מצויים יותר בעולם. ועל כן שאל יעקב לחם לאכול ובגד ללבוש, שהוא הדבר המוכרח, ושאל מידת ההסתפקות, ולא שאל המותרות, כי התורה מואסת בהן, עד שתמנע מהן אפילו מהמלך, שנאמר 'לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד (מובא אצל נחשוני, עמ' 111).
אכן, מקובל עלינו מאמר חז"ל: 'איזהו עשיר השמח בחלקו.