פ' תצוה שבת זכור תשפ"ג
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד
במהלך עיוניה בפרשת השבוע מביאה נחמה ליבוביץ שני מדרשים על מהותו של הנר. במדרש הראשון נאמר כך:
שמות רבה לו, ג
ראה, היאך דברי תורה מאירין לאדם בשעה שעוסק בהם, וכלמי שאינו עוסק ואינו יודע – הוא נכשל. משל למי שעומד באפילה בא להלך,מצא אבן ונכשל בה, מצא ביב נופל בו – הקיש פניו בקרקע, למה? שלא היה בידו נר. כך ההדיוט שאין בידו דברי תורה – מצא עבירה ונכשל בה. שכן רוח הקודש צווחת [משלי ה, כג]: 'הוא ימות באין מוסר'… למה הוא מת? לפי שאינו יודע בתורה והולך וחוטא, שנאמר [שם ד יט]: 'דרך רשעים באפלה ולא ידעו במה ייכשלו'. אבל אותם שעוסקים בתורה, הם מאירים בכל מקום! משל למי שעומד באפילה ונר בידו: ראה אבן ולא נכשל ראה אבן ולא נכשל, ראה ביב ולא נפל, למה? על שהיה בידו נר, שנאמר [תהילים קיט, קה]: 'נר לרגלי דברך' וכן [משלי ד יב']: 'ואם תרוץ לא תכשל'..
המדרש השני לקוח אף הוא מתוך שמות רבה לו:
מהו 'כי נר מצוה'? אלא הרבה פעמים שאדם מחבב בליבו לעשות מצוה ויצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ותחסר את נכסיך? עד שאתה נותן לאחרים, תן לבניך. ויצר טוב אומר לו: תן למצוה – ראה מה כתיב כי נר מצוה, מה הנר הזה כשהוא דולק, אפילו אלף אלפים קרוינין וסבקין (מיני נרות) מדליקין הימנה אורו במקומו, כך כל שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו. לכן נאמר: 'כי נר מצוה ותורה ותורה אור' (עיונים, עמ' 375).
ומה ההבדל בין שני המדדשים? אומרת נחמה ליבוביץ:
אף כאן ביחיד מדובר ואף כאן הדלקת הנר משל היא לעשיית מצוה. אך אין הוא רואה את ערכו של הנר הדולק בהבאת תועלת גשמית או רוחנית, מעשית או מוסרית למי שמדליק אותו, אלא רואה הוא את הברכה שמביאה היא לזולת, למדליקים את נרם מנרו… (המקור בעיונים, בעמ' 375).
מתוך דבריה המחכימים של נחמה ליבוביץ אפשר להבין מהו ההבדל בין שני המקרים: כל דבר טוב חמרי אם הוא מחלק אותו עם חברו מה ששייך לו מתמעט ושל חבירו מתרבה, אבל לעומת זאת, הנר שונה מכל דבר טוב חומרי שבעולם: אם מחלק אדם את הנר שבידו עם מישהו אחר של חבירו מתרבה ונרו נשאר כמו שהוא!
כאן איפוא כוחו של הנר.