ויצא התשפ״א

פ' ויצא ב"ה ערב שבת קדש פ' ויצא תשפ"א

ויצא יעקב מארץ בנען וילך חרנה . . .

. . . וישא יעקב רגליו וילך אצה בני קדם (בר' כח, יא, כא).

גם פרשנים קלסיים וגם פרשנים בני ימינו מזכירים את קשייו של יעקב בשעה שנאלץ לצאת מביתו, וכך כותב

הרב שטיינזלץ:

בתחילת הפרשה יעקב עוקר ממקומו והולך לחרן. בסך הכל, ולמרות שיש לו אח לא סימפטי במיוחד, יעקב נמצא במקום הכי טוב שיכול להיות; אביו הוא גדול הדור, אדם מכובד ובעל נכסים, ומן הסתם יש לו את כל מה שהוא צריך. ועם כל זה, יעקב עוזב הכל, ויוצא לארץ אחרת. אפשר להניח שההרגשה הראשונה שיש ליעקב, היא תחושה חריפה, שלא כל מה שבחוץ הוא כמו בבית; הבית היה מלא בקדושה ובכל מיני דברים טובים, והעולם שבחוץ הוא עולם שונה לחלוטין. . . אחד הדברים שיעקב צריך למוד לעשות כשהוא רואה את הדבר הזה, זה לעשות חשבון מחודש של העולם שבו הוא חי: הוא צריך כעת להתמודד עם העולם הפנימי שלו. את הלימוד הזה הוא לא יכול היה לעשות אילו היה נשאר בביתו או בבית המדרש של שם ועבר; שם לא רויאם את הדברים הללו. בית המדרש הוא מקום סגור שכולם בו יהודים טוביםם שעוסקים ביראת שמים; חם ונעים שם. יעקב יוצא החוצה ורואה שבעולם שבחוץ הדברים הללו כלל ועיקר אינם כפי שהם בעולם שלו. יעקב צריך להתמודד עם קיומו בתוך עולם שיש בו מכשולים, עולם בו לא נותנים לו לשבת ולהמשיך באןתו אופן של חייםםשהוא חי עד עכשו; מבעיה של 'עם לבן גרתי' ועד לדברים אחרים.

והרב שטיינזלץ בספרו 'חיי עולם' מעלה כאן שאלה מעניינת שהיא למעשה תמיד נשארת אקטואלית:

אתה יכול לחיות במשך שנים ולראות רק את היהודים שנכנסים פנימה, רק את אלה שנמצאים בתוך החוג שלו, בתוך המקום שלו, או בתוך הקבוצה שלו . . . אך כאשר הוא יוצא החוצה ופוגש את העולם שלא נכנס לא לבית המדרש של שם ועבר ולא לבית יצחק ורבקה – זה כבר לגמרי עוחלם זר בשבילו . . . (עמ' 63 – 64).

לאור דברים אלה דומה שהפרידה החפוזה מהבית והיציאה לקראת מקום חדש שעדיין איננו מוכר לו ממלא את ליבו של יעקב בחשש כבד, ואפשר להבין עד כמה הבטחתו של הקב"ה מעודדת אותו, כפי שמציינים הפרשנים:

רשב"ם :

מתוך שהבטיחו הק' הלך בשמחה ובמרוצה[כך גם בדברי הרד"ק].

משך חכמה:

פירוש שהיה גר ולא היה לו שום מבטה פרטית תכליתית רק ללכת חרנה למשפחת אביו ואחי אמו אשר המה יעזרוהו ויסעדוהו. אבל כשהבטיח לו הקב"ה 'ושמרתיך בכל אשר תלך' שוב לא השקיף על חרן בפרט ולא היה תקותו על משפחתו ואחי אמו, רק ' וילך ארצה בני קדם' שהלך לכל מקום שיזמין לפניו הכל בהשקפה חדא כי בכ"מ ישמרהו השם ואלקים יהיה עמדו והבן (דבריו ע"א).

הרב סבתו עומד על אופיים ושליחותם של כל אחד מאבותינו, וכך הוא אומר:

אברהם, מייסד המשפחה, הראה את ההליכה אחרי צו ה' לארץ ישראל; יצחק לימד את בניו להיאחז בארץ

ישראל כעולה תמימה; ויעקב מלמד לבניו פרשת גלות , [והוא מצטט כאן את דבריו של בעל שפת אמת:] 'בודאי

היתה יציאה זו הכנה ועצה של הגלות, שנוכל לתקן עצמנו' (אהבת תורה, עמ' 63; שפת אמת תרל"ב).

על מציאות החיים של עם ישראל בגלות אומר בעל שפת אמת את הדברים הבאים:

שפת אמת:

במדרש 'אשא עיני וכו' [תהילים קכא, א:] : כי יעקב אבינו ע"ה ע זב כל הסיועות אשר היה לו אצל אביו . זכות אב ואם. וגם קדושת המקום ארץ ישראל . והכניס עצמו במדריגה זו שלא יהיה לו עזר רק מה' יתברך. וזה שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית כי בוודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפילה . . . אך בזאת נאות ליעקב אבינו ע"ה. באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת עבית. והאמת כי גם לנו נשאר מקבלה זו אשר קיבל על עצמו למסירות נפש עבור קדושת שמו ית' ולהילחם מלחמות ה' במקומותת המסוכנים. לכן יש לנו גם כן עבודות הקשות מעול גלות ועול היצר הרע . . . ואנחנו מקבלים קבלת אבינו ובוחרים בדרכיהם לכן יש לנו לבטוח בהקב"ה שלא יבו לנו היזק מזה חו"ש. ונזכה לצאת מהחשיכה לאורה במהרה בימינו אמן (תרל"ו).

ולסיום: במחשבה מעט יותר עמוקה מדהים להיווכח עד כמה הארועים שאבותינו התנסו בהם ממשיכים לדבר אלינו גם היום !