ערב שבת קדש פ' תזריע מצורע תשפ"ג
דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא [ויקרא יב ב]
הרב זוין מתחיל את דבריו בנושא הזה כשהוא מעלה את השלבים בהם אדם מתכונן לבנות בית ועובר את השלבים השונים של בניית ביתו, וכך הוא אומר:
הרב זוין
אחד לעולה ואחד לחטאת [ויקרא יב, יח]: 'סוף מעשה במחשבה תחילה.' במעשה באה המטרה התכלית בסוף, ובמחשבה היא קודמת. אדם בונה בית, הרי במעשה כל זמן שלא נשלם הבית כולו, ממסד ועד הטפחות, עדיין לא הגיע למטרה הסופית. נדבך אחר נדבך ושלב אחר שלב, ואחר כל תהליך הבניה, כשארמון על משפטו ישב, הוא בא לתכליתו. אבל כשעלה במחשבתו של האדם שהוא זקוק לבית דירה הרי הבית הגמור והשלם הוא שעלה בדעתו, אלא שאחר כך כשהוא חושב כיצד לבצע את שאיפתו הוא מסדר לו תכנית של פרטים קודמים ומאוחרים. השאיפה במחשבה היא תמיד גדולה יותר מהביצוע המעשי. המחשבה מרקיעה שחקים והמעשה מוגבל בכוחות הביצוע. 'לעולם יאמר אדם: מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי?' וכי אפשר לו לאדם להתדמות לאבות? אלא שמכל מקום 'לעולם יאמר אדם'. מכל מקום האמירה, השאיפה, צריכה כך להיות, ואזי על כל פנים יגיע לאשר הוא יכול להגיע.
העולה והחטאת אין תפקידיהן שווים. החטאת באה לכפרה על חטא, ועל חטא חמור: דבר שזדונו כרת, שגגתו חטאת, והעולה באה לריצוי, ל'דורון' אף היא מכפרת על מצוות עשה. נמצא שעולה תעודתה בחיוב, ריצוי, ומצות עשה והחטאת – בשלילת הרע. במעשה בפועל מוכרחים קוד להיות סור מרע לעשות תשובה על החטאים, ואחר כך להתעלות בקדושה.
ובגמרא: חטאת למה באה לפני עולה? לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט, ריצה פרקליט דורון אחריו. ודאי, המטרה והתכלית היא לא רק להסיר החטא, אלא להתעלות בריוי. אלא שבמעשה באה המטרה לבסוף. אבל במחשבה צריכה השאיפה להיות מיד למטרה הסופית. המחשה משווה לנגד עיניה מיד את התכלית המקווה. סוף מעשה במחשבה תחילה ולכן 'למקראה' באמירה ובמחשבה, העולה קודמת, שהיא התכלית, ובהקרבה בפועל, במעשה, החטאת קודמת ואחריה העולה (עמ' 149 – 150).