פ' מטות-מסעי ב"ה ערב שבת קדש פ' מטות-מסעי תשע"ח
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן. ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם . . . ו יסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים.
מה היא משמעותו של רשימת המסעות ? אומר על כך הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל :
הראשונים העלו את השאלה והציעו לה תשובות שונות. רש"י מסביר בשם ר' משה הדרשן שהתורה רצתה להודיע לנו חסדיו של מקום שלא טלטל את ישראל יותר מדי, שכן במשך שלושים ושמנונה שנה לא הלכו בני ישראל אלא עשרים מסעות בלבד. הרמב"ן כותב בשם הרמב"ם במורה נבוכים [ג' נ), שהתורה רצתה שיהיה תיעוד היסטורי למסעות בני ישראל, שמא יטען מישהו בעתיד שבני ישראל הלכו במקמות שיש בהם אוכל ומים, ויכחיש את הניסים שנעשו במדבר, כמו ירידת המן. הרמב"ן עצמו סבור שהתורה אומרת: 'ויכתב משה את מסעיהם למוצאיהם על פי ה" כדי להדגיש שכתיבת המסעות נעשתה על פי ציווי ה' וטעמה בהכרח אינו ידוע לנו.
נראה שאפשר לנמק את כתיבת המסעות גם באופן אחר. הגמרא בבבא מציעא ע"ט אומרת שמי ששכר חמור לרכוב עליו והחמור מת באמצע הדרך, במקום שלא ניתן לשכור חמור אחר ישלם בכל זאת למשכיר את דמיה של מחצית הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת, שסוף סוף החמור הוביל אותו לאותו מקום , ואילו מראש היה רוצה להגיע למקום זה ודאי היה צריך לשלם לו על כך. תוס' [ד"ה אילו] תמה על דין זה: מה איכפת לנו שאילו רצה להגיע לכאן היה משלם על כך, סוף סוף הוא תקוע באמצע הדרך , ומוטב היה לו להישאר בביתו ולא לצאת לדרך כלל – מדוע איפוא עליו לשלם על מחצית הדרך? קושיה זו מובילה את תוס' להידחק ולהעמיד את הגמרא במקרה שניתן למצוא חמור חלופי באותו מקום, אלא שמחירו גבוה קצת יותר. במקרה הנידון בגמרא קל מאוד להזדהות עם הסברה של התוס' כאשר אדם נוסע חמקום כלשהו עבור מטרה מסויימת כמו מסחר וכד', מה שמשנה לו זה רק היעד, ולא תחנות הביניים, כך שאם נתקע באמצע הדרך בעצם לא השיג דבר.
לא כן הדבר כאשר אנו עוסקים במסע בני ישראל במדבר. במסע זה לא רק היעד – ההגעה לארץ ישראל – חשוב, אלא גם הדרך. עצם המצב שבו עם ישראל הולך על פי ה', כשלפניו עמוד אש וענן, הוא בעל חשיבות עצומה כשלעצמו. אילו היה מדובר בנסיעה לארץ ישראל לצורך עסקים, אכן לא היתה משמעות למי שנתקע ברימון פרץ, ועדיף היה לו אילו נשאר במצרים. אולם הואיל והנסיעה היה באור ה' מוטב לו שיסע עד רימון פרץ שכן הנסיעה עצמה , כל רגע ורגע ממנה שמשמעותי ותורם (אתר הישיבה).
הרב שטיינזלץ: 'ויסעו ויחנו. . . ויסעו ויחנו', עוד ועוד – ארבעים ושנים מסעות. מהי משמעותה של אריכות הדברים הזו, מה ראתה התורה לספר לנו כל זאת? דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם' , איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר פונים שוב מזרחה, דרומה ומערבה, – המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע . . . לכל המסעות הללו כמו גם לשאר נקודות הציון שבתורה, יש דבר אחד במשותף = כל אחד מהם הוא נקודה של מעבר, של צירה ושל שינוי, אלא שהמרחקים והזמנים ביניהם אינם קבועים . במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר עברו ישראל ארבעים ושנים מסעות, אך כל מסע איננו באורך שָׁנָה, פחות או יותר ; לעיתים עברה שנה בין נקודה לנקודה, ולעתים רק חצי יום. כך שכאשר אנחנו עוברים בתוך העולם איננו יודעים באיזו תחנה אנחנו, ועוד יותר מזה: איננו יודעים כמה זמן ייקח עד התחנה הבאה. . . זהו הענין של 'נעו מעגלותיה לא תדע' [משלי ה, ו] יש מעגל או דרך שהיא לדורות, , וזהו המעגל שןל המסע מגלות לגאולה, זהו קו שאיננ יודעים את מהלכו, את מספר מצדים זבו, לא את המרחק בין תחנה לתחנה ולא את זמן השהות בכל תחנה. .גם אדם פרטי בסופו של דבר עובר את המסעות האלה והולך בדרך הזאת. 'אלה מסעיהם למוצאיהם' של כל בני האדם, אלא שאנחנו לא יודעים איך קוראים לתחנות. 'ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה' – מתי אדם עובר מהתחנה הזו לתחנה הזו? אלה שתי תחנות עם שמות שיותר קל לראות את משמעותם – מתי אני נמצא בתחנה של הר שפר? ומתי אני נמצא בתחנה של מטה ומתי אני נמצא בתחנה של מעלה? מתי אני נמצא על ההר ומתי לא? זהו 'נעו במעגלותיה לא תדע' [משלי ה, ו] (חיי עולם, עמ' 378)
אכן, דרך החיים היא לעיתים רצופת תחנות שונות שמובילות אותנו לכאן ולכאן, ואכמ"ל.