פ' וירא ב"ה ערב שבת קדש פ' וירא תשפ"א
ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א–ל עולם (בראשית כא, לג).
רש"י מצטט שני פירושים שונים למושג אשל, וכך הוא כותב:
רב ושמואל:[סוטה י, א; ב"ר נד, ו]: חד אמר: פרדס, להביא להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה, וחד אמר: פונדק לאכסניא, ובו כל מיני פירות.
הרב זוין מביא דיון נרחב יותר בדבר שני הכיוונים האלה וכך הוא כותב:
הרב ש"ז זוין:
פרדס ופונדק הם אילנות ובית, ויש באילן מה שאין בבית, ויש בבית מה שאין באילן. כחו של האילן בנצחיותו . מאילן אחד יש לנטוע אילנות אחרים, דורות ודורי-דורות עד סוף כל הדורות. מה שאין כן בית. עד כמה שהבית לא יהיה חזק ועצום, אינו נצחי. סוף סוף הוא דומם, שאינו צומח ואינו פרה ורבה. אבל לעומת זה הבית בזמן קיומו על כל פנים הנאתו תדירה. בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. קור וחום, קיץ וחורף יום ולילה – תמיד זקוקים לבית, למחסה ולמסתור. מה שאין כן אילן. הנאתו אינה תדירה. אם לפירותיו – רק בזמן שהפירות צומחים על האילן, ואם לצל – רק בזמן שהצל קיים. במה דברים אמורים? בסתם אילן וסתם בית אבל ביתו של אברהם אבינו יש בו שתי המעלות, שני הכחות – של פרדס ושל פונדק כאחד.
הבית של אברהם אבינו, שהוא סמל של בית יהודי, בית שבו מאכילים ומשקים לאורחים . . . בית שכבר תיכף להכניסה, על המזוזה, כתוב: 'שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד', בית כזה הוא נצחי וקיים לעד, וימיו כימי העץ, ואף הנאתו תדירה כדרכו של בית, הוא שכתוב [במדבר כד, ה – ו]:'מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל . . . כאהלים נטע ד'וגו' (לתורה ולמועדים, עמ' 28 – 29).
והנה קשר בין הנושא מתוך פרשת השבוע ובין המתרחש בימינו אנו. מתוך המציאות היומיומית של תביעות משפטיות לכאן ולכאן ידוע לנו היטב שבארץ יש ערך רב מאוד להוכחות משפטיות בדבר הבעלות על הקרקע , והנה להפתעתנו מתברר שלפני מאות בשנים פרשנינו הקלסיים היו כברמודעים לדבר הזה, וביטוי לכך מצוי בפירושו של הרד"ק ע"א, והרי הם דבריו:
רד"ק :ויטע אשל . . . נטע שם נטיעהסמוך לבאר שתהיה לו לעדות כי נשארה לו הבאר בלי מחלוקת (!).
בהמשך דבריו מביא גם רד"ק את הפירוש הקלסי, וכך הוא כותב:
. . .ורבותי' ז"ל פי' אשל נוטיריקון אכילה, שתיה לויה ר"ל שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים, וחייב אדם לעשות לאורח הבא אליו שלשה דברים אכילה , שתיה, לויה (פירושו ע"א).
לסיכום ניתן לומר שגדולתו של אברהם אבינו מתבטאת לא רק בכל מה שקשור בעקידה אלא גם בדברים 'הקטנים' לכאורה של המצוות בין אדם לחבירו, דוגמת הכנסת האורחים שבה מתחילה פרשתנו. ראינו גם, שעצם המעשה הפשוט לכאורה של נטיעת האשל מקבל בדברי רבותינו משמעות נרחבת מאוד של הקשר שבין אדם לחבירו לבין שבחה של ארץ ישראל, כפי שהרד"ק מראה לנו, ומן הראוי ללמוד מכך בחינת 'מעשה אבות סימן לבנים'. ואין צורך לומר שאם הרד"ק היה עמנו היום לא היה מתפלא לראות שפירושו חי וקיים גם בימינו אנו באשר לקביעת הבעלות על שטחי א"י ואכמ"ל.