ב"ה ערב שבת קדש פ' ויקרא תש"פ
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר.
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם. . . וגו' (ויקרא א, א-ב).
המהר"ם:
כך פירש מורי הרב ר' מאיר זצ"ל: לפי שמשה היה גדול ועניו ורצה לכתוב 'ויקר' לשון מקרהכאילו לא דיבר עמו הקב"ה אלא בחלום וטהקב"ה אמר לו: תכתוב 'ויקרא' משה לא רצה לכותבה בפירוש מחמת ענוותנותו, אמר: 'אכתבנה קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה' (ע"א)ץ
פרשת השבוע החסידית:
כאשר האדמו"ר בעל ה'צמח צדיק' הרבי השלישי בשושלת אדמו"רי חב"ד הגיע לגיל שלוש הכניס אותו זקנו, אדמו"ר הזקן בעל התניא אל ה'חדר'. הרבי בעל התניא הורה למלמד לקרוא עם הילד את הפרשיה הראשונה של פרשת ויקרא. . . תוכן ההסבר היה: ישנם בתורה אותיות רגילות, 'בינוניות', ישנם אותיות 'זעירות' – קטנות, כמו זו של פרשתנו, וישנם אותיות 'גדולות' כמו האות 'א' של המילה 'אדם' , בפסוק הפותח את ספר דברי הימים: 'אדם שת אנוש' (דברי היים א, א, א). גם אדם הראשון (של אות 'א' הגדולה) וגם משה רבינו (של אות 'א' הקטנה בפרשתנו) – הסביר 'בעל התניא' – היו אנשי מעלה שלא היו כמותם. אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה וממנו הושתתה האנושות כולה, ומשה רבינו היה זה שקיבל את התורה מידיו של הקב"ה, דיבר עם ה' 'פנים אל פנים'. אולם משה רבינו למרות מעלותיו הכבירות, התורה מעידה עליו 'והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה' (בהעלותך יב, ג) . . . לכן, בשל ענוותנותו של משה רבינו האות 'א' בפסוק 'ויקרא אל משה' הינה כדי להדגיש את מידת הענווה של משה רבינו, פסוק בו הקב"ה קורא לו – האות 'א' קטנה, כדי לציין את מידה ענוותנותו של משה רבינו . . .
ומה הקשר בין דמותו של משה רבינו וביננו? התשבה מופיעה בהמשך הדברים:
הקב"ה מטיל על כל אחד מאיתנו תפקיד 'ויקרא'. כל אחד מאיתנו צריך 'לקרוא' ליהודי אחר ולעורר אותו לקיים תורה ומצוות . . . הקב"ה גם מעניק לנו את הכוחות והאפשרויות לבצע וליישם זאת . . . וכאשר ננהג באופן זה של 'אלף זעירא' נזכה בסופו של דבר להגיע להיות 'אלף- רבתי' כמו 'אדם' של ספר דברי הימים , המופיע לאחר ספר ויקרא, אחרי עבודת 'ויקרא' נגיע למעלת 'דברי הימים' (משיחת שבת ויקרא תשמ"א מתוך: שטורם.נט).
אין ספק שאנחנו נוגעים כאן בשאלה העמוקה של דמותו של האדם. כידוע, במהלך הדורות נכתבו אלפי ספרים ומאמרים על אופיו המורכב של האדם, הן מבחינה פסיכולוגית ופילוסופית והן מבחינה רוחנית ודתית. נביא רק שתי דוגמאות ידועות: מורשת חב"ד -דוגמת הנאמר בספר התניא- מדברת על המתח שבין הנפש הא-לוהית והנפש הבהמית. ובספרות הפסיכולוגית והפסיכואנליטית מאז ימיו של פרויד מדובר – כידוע – על המתח שבין החלק היצרי והחלק הרוחני של האדם, דהיינו בין הסתמי והאני העליון. הרעיון של המתח – ואולי השילוב – שבין קטנותו של האדם לעומת אצילותו וגדולתו מתבטא בצורה ברורוה במזמור ח' ובו נאמר כך:
למנצח על הגתית מזמור לדוד.
ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים.
מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויוב ומתנקם.
כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה.
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. ותחסרהו מעט מא–לוהים וכבוד והדר תעטרהו.
תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו.צונה ואלפים כלם וגם בהמות שדי.
צפור שמים ודגי הים עבר ארחות ימים.ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ.
ונסיים במאמר מופלא המדבר על חיבתו של הקב"ה לאדם – למרות אופיו המורכב:
'אדם' זה לשון חיבה ולשון אחוה, ולשון ריעות. אמר לו הקב"ה ליחזקאל: 'בן אדם, בן אנשים כשרים, בן צדיקים, בן גומלי חסדים, בן שמבזין את עצמו על כבודו של מקום ועל כבודן של ישראל כל ימיהן (ויקרא רבה ב, ח, מובא ב'תורהשלימה' ס' מא).
ויהא רצון שיקוים בנו ובכל עמי הארץ את הברכה לחודש ניסן:
יחדשהו הקדוש ברוך עלינו ועל כל עמו בית ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה . . .
לשמועות טובות ולבשורות טובות ולרפואה שלימה ולגאולה קרובה ונאמר אמן . . .