פ' ויקהל-פקודי ב"ה ערב שבת קדש פ' ויקהל-פקודי תשע"ח
הרב זוין מזכיר ששתי הפרשיות של השבת הזאת באות בדרך כלל ביחד, כאשר לכל אחת מהן תוכן משלה. פרשת ויקהל עוסקת בנושא הכלל וההתקהלות, בעוד שפרשת פקודי ענינה נושאים הקשורים במנין, בחשבון, במידה ובמשקל. הרב זוין מצביע על הקשר המהותי בין שני הכיוונים האלה, כשהוא אומר:
שתי השקפות עולם ישנן. האחת אומרת שהציבור והכלל הוא העיקר בחיי החברה. והאדם הפרטי אין לו כל ערך וחשיבות כשהוא לעצמו. כל ערכו של הפרט הוא בתור בורג במכונת החברה הכללית, ובשביל תועלת הכלל אין להתחשב כלל עם חיי היחיד, ויש להקריב אלפי אלפים יחידים על מזבח החברה. השניה אומרת שכל העיקר הוא היחיד . . . הציבור תפקידו רק לשמש את היחיד. במרכז עומד הפרט (לתורה ולמועדים, עמ' 126).
למרות שלכאורה יש שוני גדול בין הכיוונים האלה, הרי במציאות קיים קשר עמוק ביניהם והרב זוין אומר על כך: שתי ההשקפות אינן לפי רוח התורה . במידות שהתורה נדרשת בהן יש 'כלל הצריך לפרט' ו' פרט הצריך לכלל' . . .
. . . ואף בעולם הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל. מצד אחד אמרו בגמרא: 'כל המקיים נפש אחת בישראל כאילו קיים עולם מלא', ומהצד השני 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ', כולם יחד הם עם אחד.
פרשת ויקהל עוסקת לא רק בנושא של הכלל וההתקהלות -כלשונו של הרב זוין -, אבל הפרשה מזכירה גם את הקשר שבין בצלאל וחבריו לבניין המשכן:
ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
וימלא אֹתֹו רוח א-להים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.
וְלַחְשֹב מחשבת לַעֲשֹׂת בזהב ובכסף ובנחשת.
ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת.
וּלְהוֹֹרֹת נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן . . .
. . . ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לְכֹל אשר צוה ה'.
ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו כל אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשת אתה (שמות לה, ל- לד; לו, א – ב).
אבן עזרא בפירושו הארוך מצביע על כמה מכשרונותיו המופלאים של בצלאל והוא אומרבין היתר:
וימלא: הנה ה' העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת, ותוספת עוד שהוא חכם בכל מלאכה.
ולחשוב בלבו מחשבות שלא נראו כמותן, כי יש אומן זהב ולא כסף, וחרשי אבן ולא עץ, ובכולם היה שלם. ועוד
ולהורת כי יש חכמים רבים שהם קשים [שקשה להם] להורות אחרים. והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות גם להורות לאחר בחכמה על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות (דבריו ע"א).
על המלים 'וּלְהוֹרֹת נתן בלבו' אומר בעל תורה תמימה בספרו תוספת ברכה את הדברים הבאים:
. . . לא נתבאר ענין הוראה זו . . . ומה רצה לומר בזה בשבחו. ואפשר לפרש עפ"י מה שבארנו במקום אחר באור הכתוב בקהלת [יט ב]: 'ויותר שהיה קהלת חכם עוד לִמֵּד דַעַת את העם' , ולא נתבאר בכלל מה שבח הוא לו ומה הריבותא, ויותר צירך ביאור מה שתלה זה בריבותה שהי' חכם, דמשמע שיש איזו שייכות בין מעלת החכמה ובין מעלת הלימוד לעם. ובארנו, משום דשם 'עם' בכלל מורה על המון העם, הגסים וההדיוטים, קטני המוחין וקצרי ההשגה, וידוע מן הניסיון בתכונת טבע האנשים כי לאדם גדול בחכמה קשה להורות ולהסביר עניני חכמה ודעת לאנשים המוניים מפני שלתכלית זו צריך לברר את פשר דברי חכמה בערך דעתם השגתם ותפיסתם של השומעים הגסים ההדיוטים, והוא רגיל שהשומעים אותו יבינו מתוך קיצור דבריו ולפעמים גם מרתיזותיו את כל מה שדרוש להבין ולדעת . . . וכל מי שחכמתו מרובה יותר , יותר קשה לו ללמד את העם ההדיוטיולהבינו דבר לאשורו. ואמר הכתוב כי קהלת עם היותו חכם מופלא הי' לו עוד הכשרון ללמד דעת את העם לפי ערך דעתם . . . מה שלסתם חכמים קשה הדבר. וז\הו גם כוונת הכתוב כאן ולהורת נתן בלבו . . . מספר הכתוב כי יחד עם חכמתו הגדולה נתן לו א-להים כשרון ודעת להורות למי שדרוש (שם, עמ' 324).
ויקרא משה:
ר' המלבי"ם: הנה במצרים לא למדו אמניות כאלה כי היו עושים בחו מר ובלבנים, רק ה' השפיע עליהם חכמה לזה באמצעות בצלאל אבל מאין ידע כל איש שהוא מוכן לזה, ושנתן ה' חכמה בלבו למלאכות אלו, אמר שזה הרגיש כל אשר נשאו לבו לקרבה שאם הרגיש בלבו תשורה אל המלאכה והרגיש שיוכל לקרב אל המלאכה זה היה הסימן שנתן ה' חכמה בלבו לזה, ובא לפני משה.
הנושא של הלימוד והאנטליגנציה חשוב לכל אחד מאתנו, והנה מגלה לנו התורה שחכמים גדולים יודעים גם להעביר את הדיע שלהם בצורה מתאימה גם לפשוטי העם, ואין ספק שיש בכך ברכה מיוחדת בפני עצמה!