ויגש תשע"ח

ב"ה ערב שבת קדש פ'   ויגש תשע"ח

וַֹיַגִּדוּ  לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא  משל בכל ארץ מצרים  ויפג לבו כי לא האמין להם .

וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם.

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי   אלכה ואראנו בטרם אמות

  הרב חיים סבתו   מבקש ל תאר ולו במעט את המתרחש בביתו של יעקב אבינו טרם בואו למצרים, וכך הוא אומר:

   עוד יוסף  חי . . .  זאת הבשורה   אשר בישרו בני יעקב לאביהם בשובם ממצרים. שמע יעקב ויפג לבו ,   תמו ימי אבלו.  עשרים ושתיים שנה התאבל יעקב על יוסף בנו ולא קיבל עליו תנחומים  . .  .     מעט ורעים היו חייו, כך ענה יעקב  לפרעה על תמיהתו כשנראה לו מראה פניו כזקן מופלג, עד שתמה: 'כמה ימי שני חייך?'      ועתה נתקבלה שוועתו.   מי שאמר לעולם די אמר דילצרותיו. . . 'אהבת תורה', עמ'  89).   

 וידברו אליו את כל דברי יוסף

בפסוקים שלפנינו  מתארת התורה את הדרך שבה יעקב לאט לאט מתחיל לקלוט   את דברי בניו   בשעה שסיפרו לו  לאחר שובם ממצרים על המפגש הדרמטי עם יוסף.     במהלך דבריהם הם  מזכירים   שיוסף עלה לגדולה, אבל יעקב אבינו איננו  מתרשם מכך, בעיניו העיקר הוא שיוסף עוד חי, ועל כך נאמר: ויאמר ישראל רב כעוד יוסף בני חי , כדברי

   ר' המלבי"ם:

      ר"ל  ל"ל  הסיפור מן גדולתו וממשלתו, די לי במה שהוא חי מצד שהוא יוסף בני, וגם  ר"ל  מצד שהוא עדיין בני והוא חי, שאם היה רשע  אינו בני ואינו חי חיי האדם ורק חיי הבהמה, ואמר אלכה ואראנו  לא רצה ללכת להישאר שם , רק לראות את יוסף ולחזור לא"י  (דבריו ע"א).

וכך גם אומר ביתר הרחבה  ר"י אברבנאל:

ולפי שהם אמרו לאביהם  שני  דברים:  האחד שהיה יוסף חי,    והשני   שהוא מושל בכל ארץ מצרים  ואין ספק שהיו מאריכין בסיפור ממשלתו  וענייניו,  כמו שאמר להם יוסף:   'והגדתם לאבי  את כל כבודי במצרים' . אמר יעקב: 'רב עוד יוסף חי' ,  כלומר מה לי שיהיה   אדון ומושל  או לא יהיה,   רב  לי לדעת שהוא חי!   אלכה ואראנו לא אלך שמה לראות את עכבודו ואת גדלו, ולא כדי שיכלכל אותי בשני  הרעב  כאשר אמרתם, אלא לראותו בלבד, והיה דעתו לשוב מיד לארץ כנען: וזהו 'אלכה ואראנו, שהוא על דרך  [דברים ג, כה]: 'אעברה נא ואראה',  שהיה דעתו של משה רבינו עליו השלום לראות את הארץ  ולמות מיד.  כן 'אלכה ואראנו' אלך לראותו ואשוב מיד  (ע"א).

ואולם,  למרות אווירת  השמחה העליאית השוררת בביתו של יעקב אבינו על כך שיוסף עדיין חי, המציאות מחייבת להודיע לו  שעוד לא תמו שנות הרעב, כפי שאומר הספורנו:

         הספורנו:

        . . . את כל דברי יוסף . . .  שאמר: 'ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר'  כדי לערב בדבר הבשורה איזה דאגה.

        ותחי רוח יעקב  נרפא  מן העילוף [התאושש מההתעלפת] הקודם, בהדרגת השמחה  עם הדאגה (דבריו ע"א).    

  ושוב עולה השאלה הידועה: האם יעקב אבינו במהלך כל השנים האלה בכלל ידע את אשר קרה ליוסף? אומר על כך

הרמב"ן:  

    יראה לי על דרך הפשט  שלא הוגד ליעקב כל ימיו כי אחיו מכרו את יוסף , אבל חשב כי היה תועה בשדה והמוצאים אותו לקחוהו ומכרו אותו  אל מצרים, כי אחיו לא רצו להגיד לו חטאתם אף כי יראו לנפשם פן יקצוף ויקללם, כאשר עשה בראובן ושמעון ולוי .   ויוסף במוסרו הטוב לא רצה להגיד לו,   ולכך נאמר: ויצוו אל יוסף לאמר: 'אביך צוה לפני מותו לאמר' וגו' [בראשית נ, טז],   ואילו ידע יעיקב בענין הזה היה ראוי להם שיחלו פני אביהם במותו לצוות  את יוסף מפיו, כי ישא פניו ולא ימרה את דברו, ולא היו בסכנה ולא יצטרכו לבדות מלבם דברים (דברי הרמב"ן ע"א).    

לאור הפניה המחודשת של האחים ליוסף לאחר מותו של יעקב סבור הרמב"ן שאמנם יעקב לא ידע על  מכירתו של יוסף.

לקראת סיומה של הפרשה התורה רומזת על תחילתה של תקופה חדשה  לקראת שעבוד מצרים וגאולת מצרים לאחר מכן:

 וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד  (בראשת מז,  כז).

   הארץ היתה אוחזת בהם  ותופסת אותם ואלו היו מבקשין לצאת מתוכה קודם לכן לא היו יכולין עד שבא הקץ  שהם חייבים, לפיכך כתיב  ויאחזו בה  כאדם שבעל כרחו אחוז בה (מדרש תדשא פי"ז, מובא בתורה שלימה).

הפירוש הזה נותן ביטוי לאחד המאפיינים הבולטים של מצבו של היהודי  בגולה,  ועד לימינו אנו   הגולה 'אוחזת' ביהודים הגרים בה, כשקיים לעיתים קונפליקט תמידי בין הההכרה שיש לעלות ארצה ובין הכוחות ה'אוחזים' ביהודי הגולה להמשך שהייתם בגולה, ואכמ"ל.   (יורשה לי להזכיר שלפני מספר שנים כתבתי מאמר על הנושא הזה  תחת הכותרת: 'על הפסיכולוגיה של העם היהודי בעקבות קורט לוין').