פ' בשלח ב"ה ערב שבת קדש שבת שירה פרשת בשלח תשע"ח
וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חֹנִים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירת לפני בעל צפן.
ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' . . .
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצרו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום
לא תֹסִפו לִרְאֹתָם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרשון (שמות יד ט – י; יג – יד).
פרשתנו מתארת את מצוקתם של אבותינו בתקופה הסוערת שקדמה לנס של קריעת ים סוף ועל רקע זה מבקש
הרב שטיינזלץ לתאר משהו ממה שעבר עליהם באותן השעות הגורליות של גאולת מצרים, והרי דבריו:
. . . יוצא לו יהודי ממצרים, לא גברא רבא אלא סתם אחד מאלה שלא נזכרו בשמם, שגרר את הרגלים והלך
עם כולם. מה קורה אצלו? . . . אחרי שהים שב לאיתנו פתאום הכל נגמר, וצריך להתחיל ללכת במדבר . הולך לו היהודי הזה , שעד לפני זמן קצר היה בטוח שהוא עומד למות, מיד אחרי כן הוא הרגיש, במשך זמן-מה, שהוא למעלה מהטבע ואחרי כל זה הוא צריך להתרסק בחזרה לתוך המציאות הקשוחה של העולם. מה קורה לאנשים הללו? איך הם חיים עם התודעה הכפולה הזאת? מיד לאחר היציאה מהים והשירה הגדולה כתוב [שמות טו כב]: 'וַּיַסַע משה את ישראל מים סוף; אחרי החוויה הזאת היה צריך שמשה יסיע אותם הלאה משום שהם עצמם [היו] מטושטשים ומבולבלים. . . האיש הזה שיוצא עכשו מים סוף לא יודע אם הוא בחלום או במציאות, כל העולם נראה בעיניו אחרת (חיי עולם, עמ' 145-144).
אכן, אין פלא שלאחר כל מה שעבר עליהם החל מרדיפת המצרים, וכלה בקריעת הים אבותינו היו נסערים וכדבריו של הרב שטיינזלץ לא ידעו לאיזו מציאות נקלעו ומה יהיה בסופו של דבר.
חכמי המדרש מתארים בבצבעים עעזים את מצבם של אבותינו לפני קריעת ים סוף, ונביא חלק מהדברים:
ויצעקו בני ישראל אל ה':
שמות רבה כא:
אמרו ישראל למשה: מה עשית לנו, עכשיו הם באים ועושים לנו כל מה שעשינו עמהם, שהרגנו בכוריהם ונטלנו ממונם וברחנו. לא אתה אמרת לנו: 'ושאלה אשה משכנתה'? באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות, והיה הים סוגר עליהם והשונא רודף והחיות מן המדבר. . . כיון שראו ישראל שהיו מוקפים מג' רוחות , והים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה, שנ' ויצעקו בני ישראל אל ה'' .
שיר השירים רבה ב, ל).
תנא דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם נחש מקנן ונכנסת לפנים, ולא יכלה להיכנס שעדיין הנחש מקנן. תחזור לאחוריה לא היתה יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת בכנפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב. מה עשו? 'וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה" , מיד 'ויושע ה' ביום ההוא ' (מובא בתו"ש ס' סח).
ר' אברהם אבן עזרא מבקש להתמודד עם השאלה מאין נבע מצב חוסר האונים של אבותינו באותה שעה גורלית, והוא אומר:
אבן עזרא
. . . יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם , ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?! התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו , והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפילת משה היה חולש את ישראל. וה' לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להילחם בכנענים, עד שקם [דור אחר] דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, . . . (דברי אבן עזרא ע"א).
דברי אבן עזרא אינם מפתיעים והם המזכירים ביטויים דומים שנשמעו במהלך הדורות. דבר ידוע הוא שבעיני העם והאדם בישראל יש לעיתים רגעים של אתרעותא דלתתא – פעילות והשתדלות מצד האדם – לעומת מצבים של אתרעותא דלעילא כאשר אנחנו מצפים לעזרתו של הקב"ה ולכן נסיים בדברי העידוד של משה רבינו:
ה' ילחם לכם ואתח תחרשון
הפסוק הזה מזכיר לנו ביטוי מובהק של ציפיה לקראת עזרה משמים, ואולם מקןובל עלינו שיש גם צורך בפעילות יזומה והשתדלות מצד האדפם ועל כך נאמר בפירוש עממי ידוע: הקב"ה יתן לכם לחם, אבל אתם צריכים לחרוש!