ב"ה ערב שבת קדש פ' אמור תשפ"א
וידבר ה' אל משה לאמר.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי.
ששת ימים תֵעָשֶׂה מלאבה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הִוא לה' בכל מושבתיכם. אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אֹֹתָם במועדם (ויקרא כג, א – ד).
רמב"ן (ב) מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש…
… והנכון בעיני כי פירוש 'מועדי ה' אשר תקראו אֹתם מקראי קדש אלה הם מועדי' על הנזכרים למטה בפרשיות, 'בחדש הראשון וגו', ולכן חזר שם פעם אחרת 'אלה מועדי ה', בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר: 'מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אֹתם אלה הם מועדי'. במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם כי יזהיר בשבת פעמים רבות וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחת מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו [שמות לה, א]: 'אלה הדברים אשר צוה ה' לעשֹׂת אֹתָם מקראי קדש' על המשכן וכליואשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת 'ששת ימים תעשה מלאכה וגו'… וטעם 'מקראי קדש' שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להיקבץ בבית הא-לוקים ביום מועד לקדש אותו לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה [בספר נחמיה]: 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדוננו, ואל תֵּעָצְבוּ בו כי חדות ה' היא מעוזכם' [נחמיה ח, י]… ורבותינו ז"ל אמרו [ת"כ פנחס קמז]: ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחוק שאר הימים, אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש וגם זה דעת אונקלוס (ע"א).
בעל תורה תמימה מביא לנו הרחבה מעניינת במהלך פירושו לפסוק [ויקרא כב, כט]: 'וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו' [ויקרא כב, כט], כשהוא מצביע על 'חביבות אכילתו' (!) ואלה הם דבריו:
… ואמר כאן 'לרצנכם תזבחו' שלא מחמת הכרח וחוב כבד, וסימן לדבר כי ברצון נפשכם תעשו זאת, ואם ביום ההוא יאכל ולא תותירו ממנו עד בקר, שלא תדחו אכילתו עד למחר. ועפ"י האמור יובן היטב מה שכתה בשו"ע או"ח הלכות שבת סימן ס"סז סעיף ב' בזה הלשון: בערב שבת מקדימין להתפלל ערבית ולאכול מיד עכ"ל. ועוד שם סימן סימן רע"א סעיף א' בזה הלשון: כשיבוא לביתו (מבית הכנסת) ימהר לאכול מיד וכתב המגן אברהם הטעם בזה… כדי שיזכור שבת בכניסתו, אבל זה קשה, דהא כבר זכר בתפילה, ובכלל אינו מבואר ענין המהירות. אך לפי מה שבארנו… דמאכל המוכן באהבה וחביבות אין דוחין אכילתו, וזה מורה על חביבותו וטרחתו באבה, לכן באה זריזות מהירות זו בערב, מיד בכניסת השבת לאחר התפילה לאות חביבות השבת וחביבות ההכנה לו ואוכלין מיד כשמתפללין…. וכן המבואר בזה יתבאר דגם בסעודת שחרית של שבת צריך זירוז לאכול, דגם בסעודה זו שייך הטעם שבארנו בענין סעודת ליל שבת. שחביבות הטורח וההכנה לקראת שבת ניכרת בזריזות האכילה כשמגיע זמנה ואין דוחין אותה, ובשו"ע לא נזכר מזה בסעודת שחרית (תוספת ברכה, עמ' 193 – 194).
הרב זקס עומד על הקשר שקיים בין השבת ובין המועדים, ועל כך הוא אומר:
אנחנו ישויות רוחניות, אבל גם גשמיות. איננו יכולים להיות רוחניים וקרובים לה' כל הזמן, נחוצים לנו זמנים של קודש אבל גם של חול. ליום אחד מכל שבעה אנחנו מפסיקים לעבוד ומתיחסים עם א-לוקי הבריאה. בימים קבועים בשנה, ימי החגים, אנו מהללים את א-לוקי ההיסטוריה: קדושת השבת נקבעת בידי ה' לבדו מפני שרק הוא ברא את העולם; ואילו קדושת החגים נקבעת במידה מסוימת בידי אדם (בקידוש החודש על פי מראה הלבנה למשל, או בקביעת לוח השנה) מפני שההיסטוריה היא שותפות בינינו ובין א-לוקים. אולם משתי בחינות השבתות והחגים זהים. אלו ואלו זמני התוועדות, מועדים; ובאלו כן כאלו אנו מרגישים שאנו קרואי קודש, נקראים ומזומנים ומוזמנים להיות אורחיו של הקב"ה, השבתות והחגים הם מועדי ה', מקראי קודש (שיג ושיח, עמ' 96).
השליטה החלקית על מימד הזמן מטילה עלינו אחריות מיוחדת, ועל כך אומר הרב זווין:
הרב זווין: [בעקבותמצוות ספירת העומר:]
ימיו ושנותיו של אדם צריכים להיות חשובים מאוד אצל האדם,… כל רגע יקר, באשר הוא הולך ולא ישוב, מה שעבר לבטלה, שוב אי אפשר להשיב. ולפיכך צריך הזמן להיות ספור ומנוי… (עמ' 166).
מכאן שחשיבותו של גורם הזמן קשורה לא רק בקביעת השבת והמועדים אלא גם באווירה של סעודת השבת!