ב"ה ערב שבת קדש פ' תזריע מצורע תשפ"ה
זאת תהיה תורת המצורע . . .
ויקרא רבה טז, ג: זאת תהיה תורת המצרע . . . הדא הוא דכתיב [תהילים לד, יג]: 'מי האיש החפץ חיים' . מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות שהיו סמוכות לציפורי, והיה מכריז ואומר: 'מאן בעי למזבן סם חיים' [מי רוצה לקנות סם חייים ?!] . אודקין עלה [הביטו אליו ונדחקו אליו כל העם] . רבי ינאי הוה יתב ופשט בתורקלינה [באותה שעה רבי ינאי היה יושב ועוסק בפשטי המקראות בטרקלינו שהיה עוסק בו בתורה]. שמעה דמכריז: ' מאן בעי סם חיים?!' [שמע אותו רבי ינאי שהרוכל היה מכריז: 'מי רוצה סם חיים ?!]. אמר לה תא סק להכא זבין לי [אמר לו: בוא לכאן ומכור לי!']. אמר לה לאו אנת צריך לה ולא דכותך ! [אמר לו: 'אתה לא צריך לסם זה ולא אנשים כמוך !]. אטרח עלה סליק לגבה [הטריח עליו רבי ינאי והרוכל עלה אליו] . הוציא לו [הרוכל] ספר תהילים הראה לו פסוק [תהילים לד, יג]: 'מי האיש החפץ חיים', מה כתיב בתרה ? [שם, יד:}נצר לשונך מרע . . . סור מרע ועשה הטוב'. אמר רבי ינאי: אף שלמה הכריז [משלי כא, כג:] 'שמר פיו ולשונו שֹׁמר מצרות נפשו'. אמררבי ינאי: 'כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זהוהודיעו: 'מי האיש החפץ חיים', לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם: 'זאת תהיה תורת המצורע' תורה המוציא שם רע' (מובא גם אצל נחמה ליבוביץ, עיונים, עמ' 157 ואילך).
נחמה ליבוביץ עומדת על דעתם של רבי ינאי ושל הרוכל בענין בחירת הדרך הרצויה בחיים:
. . את שלושת הפסוקים האלה – 'מי האיש החפץ חיים וגו' 'נצר לשונך מרע וגו' ו- 'סור מרע ועשה טוב' – ראה רבי ינאי כיחידה אחת. לשאלה הנשאלת בפסוק 'מי האיש החפץ חיים וגו' השאלה למהותו של האושר האמיתי, לחיים שיש בהם טעם, שאדם 'רואה בהם טוב' השיב ר' ינאי למצוא את התשובה בפסוק 'נצר לשונך מרע וגו' . ר' ינאי חשב שרק מי שמגיע לדרגה של 'סור מרע ועשה טוב', המקיים בכל שטחי החיים את ה'סור ועשה טוב' , היינו את כל התורה כולה, . . . הוא הוא המשיג את המבוקש בפסוק 'מי האיש החפץ חיים' . והנה הראהו הרוכל תרופה פשוטה יותר, הראהו שבפחות מזה יגיע ל'חיים' , ל'ימים לראות טוב' והוא על ידי קיום הנאמר בפסוק טו – 'נצר לשונך מרע . . . ' בלבד. אף אם רק ינצור לשונו מרע מובטח לו הנאמר בפסוק יג – 'מי האיש החפץ חיים . . . כבר יזכה בחיים ובטוב . . . הנזק הנגרם לאדם שעליו העלילו שקר, שעליו הוצאיו דיבה, אינו מסוכן כפי שמסוכנת אמירת השקר למוציא מפיו רע על חבירו. לפיכך לא יסיים אדם מישראל את תפילת העמידה כמשורר במזמור קכ, אלא זו בקשתו האחרונה עם סיום תפילתו (ברכות יז, ע"א): 'א-להי נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה . . .' (עיונים, עמ' 163-161 בדילוגים).
תחת הכותרת המאלפת 'התורה כדרך טבעית לתיקון יצר הדיבור' מבהיר ר' אברהם וינרוט ז"ל את דרכו המיוחדת של ר' צדוק על נושא לשון הרע , ונביא להלן חלק מהדברים:
ר' א. וינרוט, בספרו לאור רבי צדוק הכהן:
טהרת המצורע תורה היא. כך נאמר (ויקרא יד, א – ב): 'וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן' . . . מדוע נקראת פרשת טהרת המצורע בתואר 'תורת המצורע'? הכלל הוא כי כאשר נאמר 'זאת תורת' בא הכתוב לחדש, כי התורה והדבר הנדון בה – חד הם. . . רבי צדוק בספרו 'צדקת הצדיק' אות רל"ד מלמדנו כי התורה לעולם אינה מטילה על האדם משימה המנוגדת לטבע האדם. . . דיני התורה לא נועדו אפוא לשבור את הטבע האנושי. . . אכן, התורה מכירה בכך שלאדם יש יצרים וגישת התורה אינה גורסת דיכוי של יצרים . . . על כן, הדרך איננה להתנזר כליל ונזיר נקרא חוטא וחייב להביא קרבן. דרכה של תורה היא ' קדש עצמך במותר לך' יש לעדן את היצר ולא לדכא אותו. . .
אל לאדם לשאוף להיות מלאך כי מלאך לא יהיה והוא עלול לחדול מלהיות אדם (!). רבי צדוק מציין כי כל אדם נברא עם תכונות נפש יחודיות לו, והוא לעולם לא מצווה לשבור את תכונות הנפש שלו, יהיו אשר יהיו, אלא מחויב לנתב אותן לאפיקים חיוביים ויצירתיים. כך מצינו במסכת שבת דף קנו עמ' א' כי יש אנשים שנולדו עם משיכה לשפוך דם. לכאורה, זו תכונה מגונה ויצר שצריך לשרש מהיסוד. אך אדם ששובר את תכונות הנפש שלו – לא יוכל להמריא. על כן אמרו שם חז"ל כי אדרבה ישתמש נא איש זה בתכונת הנפש האמורה במסגרת מקצוע שבו היא מועילה, כגון בעיסוק בתחום הרפואי, או כשוחט או מוהל. . . . רבי צדוק מבאר – ב'צדקת הצדיק', אות מ"ז – כי למעשה אין בכלל 'תכונה רעה' באדם. יש רק תכונה שמשתמשים בה לא נכון. הכול הולך אחר השימוש. תכונה 'טובה' אם משתמשים בה לא נכון – פוגעת והורסת, אם משתמשים בה נכון בונה ומקדמת (א. וינרוט, שם, עמ' קסח ואילך בדילוגים).
והרי חלק קטן מתוך דבריו המאלפים של רבי צדוק – הן לגבי לשון הרע והן לגבי משמעות החיים.