ב"ה ערב שבת קדש פ' מצורע תשע"ט
מזל טוב לשבות ולאורית ועמיעד בהגיעה למצוות!
וידבר ה' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב.וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על המים החיים וגו' (ויקרא יד, א ואילך).
כידוע, חז"ל לימדו אותנו כי מכת הצרעת הינה עונש על לשון הרע, כפי דבריו של ריש לקיש:
זאת תהיה תורת המצורע:
אמר ריש לקיש: 'מאי דכתיב: 'זאת תהיה תורת המצורע', זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו, ב).
בעל ספר החיוך מרחיב את הדבור על משמעותה של הצרעת, וכך הוא אומר:
ספר החינוך:
משרשי המצוה לקבוע בנפשותינו כי השגחת ה' ברוך הוא פרטית על כל אחד ואחד מבני אדם, וכי עיניו פקוחות על כל דרכיהם. . . . ולכן הוזהרנו לתת לב אל החולי הרע הזה ולחשוב כי החטא גרם אותו , וכבר אמרו חז"ל כי בחטא לשון הרע יבוא ברוב ולא נקחנו דרך מקרה, ויש לנו לבוא אל הכהן שהוא העומד לכפרת החוטיאם, ועם חברת המתכפר אולי יהרהר בתשובה , ויוסגר קצת ימים כדי שישיב אל לבו ענייניו במתון , ויפשפש במעשיו. ולפעמים יוסגר שני הסגרין, שמא הרהר תשובה ולא תשובה שלימה לגמרי, כאילו תאמר על דרך משל שחשב להחזיר מחצית גזילתו , ואז יחדש בו ה' קצת סימנין שיוסגר שנית אולי ישלים תשובתו ויטהר לגמרי. וכל ענין הסגרין אלו יורה השגחתו ברוך הוא על כל דרכי האדם אחת אל אחת . . . וכמין האדם נאמין כי השגחתו ברוך הוא על כל אחד ואחד בפרט, והוא המבין אל כל מעשיהם, וכן קיבלנו מגדולינו, וגם נמצא על זה הרבה כתובים יורו כי הענין כן, ולכן הזהירתנו התורה כי בהגיע אל האדם החולי הרע, והוא הצרעת, שלא יקחנו דרך מקרה רק יחשוב מיד כי עוונותיו גרמו, וירחיק מחברת בני אדם כאדם המרוחק מרוע מעשיו, ויתחבר אל המכפר המרפא שבר החטא ויראה אליו נגעו, ובעצתו ובדבריו ובפשפוש מעשיו יוסר מעליו הנגע, כי הא-ל ברוך הוא שמשגיח עליו תמיד יראה מעשה תשובתו וירפאהו וזהו ענין ההסגרין כמו שאמרנו . . . (מתוך דבריו למצוה קס"ח, מובא בחומש תורת חיים).
ידוע לנו שישנם מדרשים שונים שעוסקים בהבדלים שבין עולמם הרוחני של המלאכים ובין עולמו הרוחני של האדם; המדרש הבא מציין שהופעת הצרעת שייכת במובהק רק לעולמו של האדם:
מדרש תהילים:
כשבא הקב"ה ליתן תורה בסיני לישראל התחילו המלאכים מדיינים לפני הקב"ה, ואמרו: 'מה אנוש כי תזכרנו, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' . אמרו לפניו: רבש"ע, נאה לך שתתן תורה בשמים, למה שאני קדושים וטהורים, והיא קדושה וטהורה, אנו חיים ותורתך עץ חיים, מוטב שתהא אצלנו וכו', כך אמר הקב"בה: 'אין התורה מתקיימת אצלכם, לפי שאין פריה ורביה ביניכם, ולא טומאה ולא מיתה וחולי, אלא כלכם קדושים, ובתורה כתיב: 'אדם כי ימות באהל', . . . 'וזאת תהיה תורת המצורע' (מובא בתורה שלימה, ע"א, ס' ח**).
במקום לשון הרע יש גם דרכים טובות יותר בהן נוכל להתיחס לאנשים אחרים, וכנגד לשון הרע נוכל לנקוט גם בביטויים של 'לשון טובה' בין אדם לחבירו; דוגמה מובהקת לכך מצויה בדבריו של הרב זקס על משנה מפורסמת בפרקי אבות שדנה בדרך שבה רבן יוחנן בן זכאי מתאר חמשה מתלמידיו, והרי לשון המשנה:
חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הרקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון של נתנאל, ורבי אליעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הרקנוס – בור סיד, שאינו מאבד טפה; רבי יהושע בן חנניה – אשרי יולדתו; רבי יוסי הכהן – חסיד; רבי שמעון בן נתנאל – ירא חטא; ורבי אלעזר בן ערך- כמעין המתגבר (אבות ב, ח).
הרב זקס בספרו 'שיג שויח אומר על דרכו של רבן יוחנן בן זכאי את הדברים הבאים:
. . . הוא נתן תשבוחות ממוקדות. הוא הראה לכל אחד מתלמידיו היכן נמצאות נקודות החוזק הייחודיות שלו . . . התשבוחות ואופן אמירתן הם רכיב יסוד במנהיגות מכל סוג. כשאנו מזהים את הטוב באנשים ואומרים להם זאת, אנו עוזרים לפוטנציאל שלהם להתממש. מתן שבח על מאמצים, ולא על כשרונות מולדים, מעודד צמיחה, ועל זה הלל היה אומר (אבות א, יג): 'דלא מוסיף – יסוף'. כלומר, מי שאינו מוסיף דעת, הידע שכבר יש לו יסוף ויאבד ממנו., בדילוגים). שבחים מהסוג הנכון יכולים לשנות את חייהם של אנשים לטובה, זה כוחו של לשון הטוב. לשון הרע מנמיך אותנו; לשון הטוב יכול לרומם אותנו לגבהים נישאים . . . עמ' 53- 56).
ברור לנו, איפוא, שבדרך הזאת של מחמאות בין אדם לחבירו אנחנו לא רק מתרחקים מלשון הרע, אלא אנחנו גם מסייעים בידי מישהו אחר לחזק אותו ואך לעזור לו לממש את מכלוא היכולות שבו, [ במילים פשוטות: לא יזיק להגיד מדי פעם מילה טובה למישהו אחר!] והמבין יבין !