פ' תולדות ב"ה ערב שבת קדש פ' תולדות תשע"ט
ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד.
ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר וַעֲבֻדָה רבה ויקנאו אתא פלשתים.
וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר.
. . . וַיָּשָׁב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים
ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו (בראשית כו, יג – טו; יח).
ויקנאו אתו פלשתים
רמב"ן:
אמר לו: גם לי שאני המלך אין בביתי מקנה ועבודה כמוך, וחרפה היא לנו להיות ביתך גדול מבית המלך (ע"א).
וכל הבארות אשר חםרו עבדי אביו סת ום פלשתים וימלאום עפר
רד"ק:
אחרי שמת אברהם לא יָרְאוּ מיצחק וגם אבימלך מת שהיה לו ברית עם אברהם והשיב לו הבארות. ולמה סתמום ולא לקחום לעצמם? אמרו: שמא היום או מחר יגדל כח יצחק ויכלתו כאביו ויקחם, לפיכך סתמום כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה.
וישב יצחק
ר' המלבי"ם:
לדעתי הבארות שזכר בפסוק ט"ו היו בגרר עצמו, שלא סתמום פלשתים עד עתה כי היו צריכים להם. רק עתה סתמום כשראו שיצחק משתמש בהם , כדי שיצחק יהיה מוכרל לצאת. ויצחק לא חפר אותם כי הוצרך לצאת משם, והבארות הנזכרות פה הם אותם שחפר אברהם בנחל גרר, עת יצא מפלשתים לבאר שבע. . . . ואותן הבארות סתמו תיכף אחרי מות אברהם חואלה הבארות חפר יצחק עתה. . . (דבריו ע"א)
ברור לנו שלפנינו מאבק קשה על השליטה בבקורות המים, אולם מעבר לכך מוצאים חז"ל גם משמעות עמוקה יותר לדברים האלה, וכך כותב על כך המלבי"ם בהמשך דבריו: +
ר' המלבי"ם:
. . . ומבואר במדרש שהיה לאברהם בבארות האלה גם ענין נעלם כי כל מעשה האבות והליכתם בקודש ממדרגה למדרגה , עשו נגדם ציונים למטה בעולם התחתון, ובהורידם השפע הרוחנית מנהר היוצא מעדגן אל נחלי עדנים , חפרו בארות למטה ויקראו להם שמות שנעשו בעולם העליון וכמ"ש הרמב"ן. והפלשתים חשבו שע"י בארות אלה ממשיך השפעה משר שלהםוסתמו אותם, ויצחק משך כי החסד מדלים בכחו של אברהם , והחזיר צינורי הברכה למקומם, וחזה מפעלות א-להים ושם שמות בארץ כשמות אשר קרא להם אביו הקורא בשם ה' (פירושו ע"א).
בנושא הזה העיר לי אחד הקוראים הנאמנים שמצוי רמז לדברים האלה בדברי הרב קוק במאמרו הקלאסי 'להוסיף
אומץ, שבו הוא מביא את נושא הבאר כסמל של ההתישבות בארץ ישראל עם הקשיים של התקופה ונביא כמה מדבריו באותו מאמר:
הראי"ה קוק:
כשבני אדם חופרים באר עמוקה, כדי להשיג מים חיים בארץ ציה וצחיחה, הכורים מתיגעים, בעמל רב עולה להם לבוא עד העומק המוכשר להנביע את המים. ולפעמים היאוש מתגנב בלב ואומר להם: הלוא כבר יגעתם כל כך הרבה וחרס עלה בידכם ומים לא מצאתם , על כן טוב יותר שתחדלו מעבודתכם, לכו איש לאהלו , ובקשו להם ענינים קרובים יותר לשכר. רבים מעיפי הגוף וחלושי הנפש ודאי פורשים מן העבודה והולכים להם כאשר ילכו [ואולם. . . ] הבאר אשר אנחנו כולנו כורים עבודת הקודש היא, אשר עובדים אנחנו כולנו , כל הקרב הקרב אל עבודת בנין ארץ ישראל ותנועות התחיה , מיום החלה להכות גלים בלבות רבבות אלפי ישראל עד היום הזה , כמה תקופולת של יאוש כבר עברו על עבודתנו המקודשת? . . . נחפור את בארנו הקדושה . . . ואם מי הבאר אשר התחילו להיות מםכים רפש וטיט הנם מזרימים לא נפרוש בשביל זה מן העבודה כי אם ביתר חיל ויתר אומץ נעמיק לחםור את באר תחיתנו הקדושה . . . נוסיף להעמיק את באר התחיה ברוח ובחומר. . . (תרמ"ב, בתוך מאמרי הראי"ה, עמ' 72 ).
אכן, בקריאה לעומק אנו רואים שחפירת הבארות וכל הכרוך בכך הופכת להיות סמל לתנועת התחיה של ימיו.