פ' אמור ב"ה ערב שבת קדש פ' אמור תשע"ח
וּבְקְֻצְרְכֶם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שָׂדְךָ בקֻצְרֶךָ ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אֹתָם אני ה'
א-להיכם (ויקרא כג כב).
רש"י:
אמר ר' אבדימי ברבי יוסף: 'מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מכאן ראש השנה ויום הכיפורים והחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט, שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש [תו"כ: 'כאילו בית המקדש קיים] , [ והקריב קרבנותיו בתוכו' (המקור בתורת כהנים).
אני ה' אלהיכם:
ספורנו: א-להי הקוצרים וא-להי המלקטים הלקט והפאה בעניים ואיטיב למטיבים להם כדי לעשות רצוני.
הרב הירש מציין שמבחינה רעיונית קיימת מעין שותפות בין בעל השדה ובין העניים, וכדבריו :
הרש"ר הירש:
בישראל פרי הארץ ויגיע האדם אינם רק לטובת בעלי הרכוש, כי גם חסרי הרכוש והגרים הם ש ו ת פ י ם ב ע ל י ז ז כ ו ת ב ק צ י ר ופרנסתם היא ח ו ב ה לעשירים ו ז כ ו ת לעניים . . . העשיר המפרנס את עניי עמו מקיים על ידי כך את חובתו לה' (דבריו ע"א).
מדוע נכללת מצות העומר דווקא בתוך פרשית המועדים? על השאלה הזאת מציע בעל משך חכמה מציע שני פירושים:
משך חכמה:
(א) . . . שאני ד' נותן גשם יורה ומלקוש בעתו . . . לכן צריך אתה לתת שכרי עומר אחד . . . לכן אמר דבזה אין די שכרי רק בגמר קצירה 'לא תכלה פאת שדך . . . לעני ולגר תעזב אתם , והרי זה כאילו יהיב אתה לי [כאילו אתה נותן לי] כי 'אני ה' א-להיכם' וחונן דל . . .
והפירוש השני:
(ב) או יתכן כי תדעון כי מתן תורה בעצרת לא היה רק על החקים, כי אם על הנימוסים המושכלים, כמו חנינה לעני ולגר כי בלא אמונה בד' עלול שכל האדם כפריץ חיות לא יחמול ולא ישא פני אביו, לכן יודוך מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך כבוד אב, שגם על זה צריך האמונה בד' והמצוה מפיו, כעי בלא אמונה דור אביו יקלל [משלי ל, יא] , לכן אמר כי בחג העצרת תחוגו על מתן תןרה, לא על החוקים לבד, כ"א גם על המושגים בשכל, לכן ובקצרכם את קציר ארצכם כו' גם כי מצד ה' א-להיכם (ע"א). (מובא גם אצל נחמה ליבוביץ, עיונים ע"א).
ונסיים בדבריו של בעל החינוך למצות פאה, בנושא מתנות עניים:
ספר החינוך:
. . . ועניין הפאה הוא שיניח אדם בעת שיקצור תבואתו מעט מן התבואה בקצה השדה . . . משרשי מצוה כי ה' ברוך הוא רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברכה ורוח נדיבה . וכבר כתבתי [מצוה כ בפרשת בא] כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר אדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירים שיהנו בו הצריכים תראה בנפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך , וכי ה' השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין [תהילים כה, יג]; והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בם האביונים אשר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפם בם כי רעבו יורה בנפשו בלי ספק רוע לב ונהפש רעה, וגם רעה תבואהו, וכמו שאמרו חז"ל [סוטה ח ב]: במידה שאדם מודד בה מודדין לו וזה הענין יספיק לנו גם על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות (מצוה ריג, ע"א).
כאמור, בדבריו של בעל החינוך יש משמעות מיוחדת, כאשר הוא קובע כי בעצם עשיית המצווה נוצרת השפעה טובה על נפשו של האדם , ומכאן יובן הכלל: מצוה גוררת מצוה. (הקורא בוודאי שם לב לקשר בין קביעתו של בעל החינוך ובין הנושא של תורת הלמידה בפסיכולוגיה!).