פ' וישב ב"ה ערב בשת קדש פ' וישב תשע"ח
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען
בפסוק הפותח את פרשתנו מצוי כבר רמז לבאות, כדבריו של רש"י בעקבות המדרש [בראשית רבה וישב פד, ג]:
רש"י:
וישב יעקב ביקש לשבת בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף' [בראשית רבה פד, ג].
לאור הפסוק הזה מתייחס הרב זוין בספרו לתורה ולמועדים למושגים גר ותושב, וכך הוא אומר:
המושגים גר ותושב הם גמישים ומתחלפים. 'אשרי יושבי ביתך' [תהילים פד, ה] אשרי אדם שמרגיש את עצמו לתושב קבוע בבית הכנסת ובית המדרש. יכול אדם לעשות כל צרכיו ברוב היום ברחוב ובשוק, ולשעה-שעתיים לשהות בבית הכנסת לתפילה וללימוד תורה , ובכל זאת להרגיש שבכל היום הוא כגר ובבית הכנסת כתושב. משל לאדם הנוסע למרחקים לצורך פרנסתו ורוב השנה הוא נמצא בדרך ורק לזמן קצר הוא בא הביתה, ובכל זאת בדרך הוא מרגיש עצמו כגר ובבית כתושב. לא כמות הזמן קובעת ההתישבות אלא ההכרה וההרגשה, ויש להיפך. ברחוב ובשוק האדם מרגיש את עצמו כתושב ואזרח, וכשהוא בא לשעה קלה בבית הכנסת הוא שם כאורח וכזר (עמ' 54).
בהמשך דבריו הוא מסביר שעצם צורת ישיבתו של האדם מעידה על מקומו בעולם, וכך הוא אומר:
העולם הזה והעולם הבא משולים לפרוזדור ולטרקלין. 'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין' [אבות ד, טז] ובכן, כאן הגֵירוּת ושם ההתאזרחות והקביעות. אבל לא כולם מרגישים בך, הוא שכתוב:[ ישעיה יח, ב] : 'כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו', יש שהם 'יושבי תבל' מרגישים עצמם כתושבים, ויש שהם 'שוכני ארץ' מרגישים שהם שכנים וגרים. ובספרים כתוב שהפסוק מאשים את יעקבעל שביקש לישב בשלוה במקום שאביו הרגיש את עצמו כגֵר: 'וישב יעיקב בארץ מגורי אביו', יצחק הכיר שבעולם הזה הוא אינו אלא גר ויעקב רצה לישב כתושב (כלי יקר). ומעשה אבות סימן לבנים. כשיעקב רצה להיות תושב במקום שאביו היה גר, קופץ עליו רוגזו של יוסף, שאחיו מוכרים אותו והוא נעשה לפותר חלומות של אחרים. יוסף התחיל בחלומות גדולים ושאיפות גדולות של עצמו: השמש והירח והכוכבים משתחוים לו וסיים בחלומות של שר המשקים, ולבסוף [בראשית מ, כג] :'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' . (שם, שם).
בנקודה הזאת מגלה הרב זוין תובנה נוספת לאור הקשר בין אותו שלב שקודם לגלות מצרים ובין גלויות אחרות:
וכך היה בזמן הגלות, ובדורות האחרונים בעיקר. הבנים חלמו חלומות של אחרים ורצו לתקן העולם באידיאלים זרים , וזה בא בשביל שהתחלנו להרגיש את עצמנו כתושבים במקום שאבותינו היה להם רק ארץ מגורים, והסוף , כמובן, 'ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו'. וכך היה גם בגלות בבל, הגולים הראשונים הרגישו עצמם כגרים, 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו . . איך נשיר את שיר ד' על אדמת ניכר' ולבסוף נתיישבו הבנים כל כך עד שהתחילו להתבולל ונשאו נשים נכריות ואף לא רצו לעלות לארץ רק הכח הגדול של עזרא וזרובבל וסיעתם הצילם, כמפורש בכתובים . . . וזה הלקח לדורות: בגולה צריכים להרגיש כגרים, ובארץ ישראל כתושבים וקבועים . . . ואף על זה נאמר: 'אשרי יושבי ביתך' אשרי מי שמרגיש עצמו כתושב ב 'בביתך' , בארץ ישראל בכלל, ובבתי כנסיות ובתי מדרשות בפרט (שם, שם).
חז"ל מזכירים שהיה דימיון מיוחד בין דמותו של יעקב לבין דמותו של יוסף, וכדבריו של רש"י:
רש"י :
אלה תלדות יעקב יוסף . . . וגו' תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף, מפני כמה דברים. אחת שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו וגו' (דברי רש"י ע"א).
יוסף היה בעל החלומות, ועל כך אומר הרב שטיינזלץ בספרו 'דמויות מן המקרא' את הדברים הבאים:
החלום, כמו הנבואה, דורש מישהו שיביא אותו לידי מימוש. שינסה להתאים את מהלך המציאות אל התווי של החלום. כאשר יוסף מנסה לעשות זאת בחייו הוא מחזיק בחלום ואינו מרפ ממנו. ומנסה לבנות מציאות שתהא בת-זוג לחלום. כאשר החלום מגיע לידי מימוש במציאות, אז הוא גומר וסוגר חוויה שלמה – חלום שהיה לממש (עמ' 32).