ב"ה ערב שבת קדש פ' תצוה תש"פ
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד.
ואתה תצוה:
רשב"ם:
למעלה הוא אומר: 'דבר אל בני ישראל ויקחו אליך תרומה' לפי שעה לצורך המשכן, אבל כאן שציווי לכל הדורות לתת שמן למאור לכל שנה ושנה, לכך הוא אומר: 'ואתה תצוה', שינה הלשון, לפי שכל לשון צוואה לדורות היא (דבריו ע"א).
רמב"ן:
וטעם אליך שיביאוהו לפניו והוא יראנו אם הוא זך וכתית כראוי (דבריו ע"א).
בעל תורה תמימה, ס'תוספת ברכה:
בנוהג בלשון התורה באו הצווים מה' למשה בעד ישראל בלשון 'דבר אל בני ישראל' או 'צו את בני ישראל' וצריך ביאור למה בא כאן הציווי בלשון בלתי רגיל(ה) בלשון'ואתה תצוה את בני ישראל' וקשה לומר שבא זה בלא כוונה מיוחדת . . . אך תוספת הלשון 'ואתה' בא להורות אתה בעצמך (עמ' 253).
בפרשת תרומה מביאה התורה תיאור מפורט של ההנחיות המעשיות לבניית המשכן, בעוד שפרשתנו עוסקת בחנוכת המשכן. בנושא הזה מעיר הרב זקס שלעיתים הדברים מוצאים ביטוי מוחשי במעשים שנראים לנו אולי שגרתיים, ודוגמה לכך מצויה במדרש על קרבן התמיד, וכך הם דבריו:
את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים (שמות כט, לט).
הרב זקס
זהו יסודו של מדרש מאלף שבו מציעים התַנאים פסוקים שהם 'כלל גדול בתורה'. בן עזאי העלה את הפסוק (בראשית ה, א): 'זה ספר תולדת אדם' ביום ברא א–לקים אדם בדמות א–לקים עשה אתו'. בן זומא סבר שהכלל הגדול ביותר מצוי בפסוק אחד (דברים ו, ד) : 'שמע ישראל ה' א–לקינו ה' אחד'. בן ננס הצביע על הפסוק (וטיקרא יח, יט) : 'ואהבת לרעך כמוך'. קל להבין מה מצאו התנאים בפסוקים האלה. מפתיעה, לעומת זאת, היא בחירתו של בן פזי בפסוק מפרשת השבוע שלנו (שמות כט, לט) : 'את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'. אלה הם קרבנות התמיד; במציאות ימינו הם תפילות היום-יום שחרית, מנחה וערבית. או במילה אחת: שגרה. והמדרש מסכם: 'הלכה כבן פזי' (שיג ושיח, עמ' 244; מובא גם פירוש 'הכותב' על עין יעקב, בדברי המהר"ל בספר נתיבות עולם, אהבת הריע, א, ובמקומות שונים בתורה שלימה).
ללמדנו שרעיונות עליונים שקשה להגשים אותם במציאות שלנו מוציןם לפעמים ביטוי במעשית מוחשיים בחיי היומיום.