ב"ה ערב שבת פ' חוקת תשפ"ג
הרב זוין מתגלה לא פעם כדרשן המגלה לנו את צפונות המילים וכך גם בפרשתנו.
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עֹל".
שני מובנים ל'חוקת' – חקיקה וחוק. ו'זאת חוקת התורה' בשני מובנים:
'חרות על הלוחות' הרי החקיקה, ואשר על כן נקרא משה רבינו בשם "מחוקק"
'כי שם חלקת מחוקק ספון' ; 'ואלה החקים והמשפטים' וכיוצ"ב בכתובים רבים –
הרי החוק.
שני מיני אותיות הם – אותיות הכתב ואותיות החקיקה. ההבדל ביניהם:
אותיות הכתב הן בעצם נפרדות מהדבר שעליו נכתבו. אין האותיות דבר אחד עם הקלף או הנייר. האותיות הן מדיו,או צבע וכיוצא, והן נדבקו בכתיבתן בצורת אותיות על הקלף והנייר והיו לאחדים. אבל אותיות החקיקה הן דבר אחד ממש עם הדבר שעליו נחקקו.
החקיקה היא מניה וביה אין להפריד בין האבן או הלוח למה שחקוק עליו. לא באו האותיות מן החוץ, מאיזה גוף זר, כדיו וכיוצא.
כשאמרו על דברי תורה: 'כתבם על לוח לבך' הכוונה היא לאותיות החקיקה, כמו שהיו בלוחות הברית: 'והלוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים'. עד כדי כך שאמרו:'מ'ם וסמ'ך שבלוחות בנס היו עומדים'.
התורה צריכה להיות חודרת בתוך תוכו של הלב,לעמקי עמקיו ולחדרי חדריו ולכך אמרו:
'ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא'. דבר אחד כאותיות החקיקה.
ולפיכך התורה היא גם בגדר 'חוק'. 'חוקה חקקתי וגזירה גזרתי ואי אתה רשאי להרהר'. פרה אדומה משמשת סמל לכל התורה ולכן נאמר כאן 'זאת חוקת התורה' כשם שפרה אדומה היא 'חוקה חקקתי' מבלי לדעת טעמו של דבר, ואמרו במדרש:
"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני -זו פרה אדומה."
טעמים נגלים הם כדברים נוספים, כדיו, ובטל טעם בטל מצוה. לעומת זאת, החוק קבוע לעולם כאותיות החקיקה שאין להפרידם, 'זאת חוקת התורה'.