ב"ה ערב שבת פרשת בלק תשפ"ג
היום י"א בתמוז תשפ"ג מלאו ארבעים שנה לפטירתו של אורי ז"ל. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.
באחד ממאמריו כותב הרב זקס על הניגוד שבין בלעם ומשה רבינו על רקע סגנון מנהיגותו של כל אחד מהם.
מצד אחד הצלחותיו של בלעם עוררו השתאות. הוא היה קוסם, וירטואוז רוחני, וסביבתו התפעלה ממנו, כך בדברי בלק: "ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר". חז"ל אינם מטילים ספק בכך, ואף הגדילו ודרשו על הפסוק בסוף התורה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – "בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומיהו – בלעם". בלעם מצטייר כאדם ברוך כשרונות, נביא אמת שנבואתו מושווית לנבואת משה רבינו. ומאידך בו בזמן הוא מתואר כאדם רשע, שרשעתו הביאה בסוף לנפילתו.
המשנה במסכת סנהדרין אף מונה אותו כאחד מאלה שאין להם חלק לעולם הבא.
משה רבינו היה ההפך מכך. הקב"ה העיד עליו: "בכל ביתי נאמן הוא". ואף כשמשה היה מתוסכל מהתנהגותם של בני ישראל הוא לא פסק מלחלות את פני ה' למענם.
מי שנאמן לאחרים מגלה שאחרים נאמנים לו. מי שמפר אמונים מאבד את אמונם של אחרים בו, וסופו שהוא נותר נטול סמכות. מנהיגות בלי נאמנות איננה מנהיגות. כשרונות וכישורים אינם תחליף לאיכויות מוסריות הקורנות ממנהיג אמיתי וגורמות לאנשים ללכת אחריו. אנחנו הולכים אחרי מי שאנו בוטחים בו, ואנו בוטחים בו מפני שהוא פעל באופן שרכש את אמוננו. לכן משה נעשה מנהיג דגול בעוד בלעם נשאר עד סוף ימיו זאב בודד בעל רשימת כישורים נוצצת. והמסר הוא שעלינו להיות תמיד נאמנים לאנשים שאותם אנו מנהיגים.
ובמקום אחר הוא כותב: ספר במדבר הוא רקמת ניגודים של סדר ותוהו של חוק וסיפור של אמונה באלוקים ושל בוגדנות העם… זה ספר היסטוריה אך לא במובן הרגיל של המושג. הרבה יותר מכפי שהוא מתעד את אירועי ארבעים שנות המדבר, הוא מלמד אותנו את משמעות מציאת הכיוון ואובדן הכיוון במדבר. לקחים אלה תקפים עד היום. אלוקים יכול להצילנו מיד אויבינו אך מידינו יכולים להצילנו רק אנו עצמנו.