פ' ויגש ב"ה ערב שבת קדש פ' ויגש תשע"ז
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעמך כי כמוך כפרעה.
אדני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח.
ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו (בר' מד, יח-כ).
בעלי המדרש בב"ר מתארים את העימות בין יהודה ויוסף, כאשר יתר האחים עומדים מן הצד:
בראשית רבה צג, ב:
ויגש אליו יהודה…'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו… '[תה' מח, ה], 'כי הנה המלכים נועדו' זה
יהודה ויוסף, 'עברו יחדו' [שם, ו], זה נתמלא עֶבְרָה על זה וזה נתמלא עֶבְרָה על זה, 'המה ראו
כן תמהו' [שם, ה], 'ויתמהו האנשים איש אל רעהו' [בר' מג לג], 'נבהלו נחפזו' [תה' שם שם],
'ולא יכלו אחיו לענות אתו' [בר' מה ג], 'רעדה אחזתם שם חיל כיולדה' [תהילים שם, ז],אילו
השבטים, אמרו: 'מלכים מדיינים אילו עם אילו, מה איכפת לנו [מה נוכל להתערב בדבריהם?],
יאי למלך מדיין עם מלך, [נאה למלך להתדיין עם מלך ולא שההדיוטות יתערבו בהם]:ויגש
אליו יהודה... [וכל האחים עומדים מן הצד] (מדרש רבה המבואר ע"א).
ויגש אליו יהודה… זש"ה 'מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה'[משלי כ, ה], 'מים
עמקים עצה בלב איש' זה יוסף, כל מה שהיה יוסף חכם, בא יהודה וניצח אותו. שנ' ויגש אליו
יהודה'. למה הדבר דומה? לבור שהיה עמוק ולא היה אדם יכול לירד בו, בא אחד שהיה ערום
[חכם], והביא חבל גדול והגיע למימיו ודלה ממנו, כך יוסף היה עמוק, ויהודה דלה ממנו
(תנחומא ישן ויגש ב', מובא בס' ת"ש ע"א).
דומה שהמדרש מחדד את הניגוד בין דמותו של יהודה ובין אֶחָיו: יהודה התחייב בפני יעקב אביו לערוב לבטחונו של בנימין, ולכן מבין כל האחים הוא זה שניגש ליוסף ופותח בנאום שנועד לעורר רגשות של חמלה אצל השליט, 'שיהמו רחמיו על הזקן ולא יעכב את הנער' (רד"ק). בעת ובעונה אחת האחים חשים שלנגד עיניהם מתנהל קרב איתנים בין השליט המצרי ובין אחיהם.
בקשר לכך מעירה אביבה זורנברג שיש ליוסף כשרונות נסתרים שקשה להגיע אליהם, לעומת זאת, יהודה מסוגל לישם את חכמתו הלכה למעשה כדי להתמודד עם הקשיים, והדבר ניכר היטב בנאומו המרגש:
…ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו(בר' מד, כ).
.. ונאמר אל אדני לא יוכל הנער לעזב את אביו ועזב את אביו ומת (שם כב).
… ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי. ויצא האחד מאתי ואמר אך טֹרָף טָרַף ולא ראיתיו עד הנה. ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברעה שאלה. ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער ומת והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה. כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי. ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו ( שם מד, כז-לד; כה, א).
נחמה ליבוביץ:
… יהודה כאן ברצותו לזעזע את לבו של האיש העומד מולו, זה אשר נראה לו כבעל לב אבן, בחר
בתיאור זה של אב זקן שכול, אשר אחרי האסון האחד אשר קרהו ניסה להתנחם: 'אך טרף טרף'
ומחזיק בשני – ביחידי שנשאר לו מ א ש ת ו, מזו שבעיניו בלבד היא אשתו, ואת ז ה רוצים לקחת ממנו? ואמנם, אם גם לא אמר יעקב מלים אלה באזני בניו, אך יהודה מדבר כאן גם מתוך לבו של יעקב (עמ' 347).
הרב קוק קושר בין הארועים בביתו של יעקב ובין ההיסטוריה הכללית של עמנו, והוא אומר:
… גם הדברים הרחוקים וההנראות זרות, גם הֵנָה מעשה ד' הנה. לתכלית נשגבה היוצאת מהם. כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגת האבות, וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים ולצמיחת בית דוד… (עין אי"ה, מס' ברכות, עמ' 210).
וכותב הרב יעקב מידן:
… א-לוהי ההיסטוריה גמל ליהודה על מסירותו לבנימין בעצם קיומה של ירושלים, עירם המשותפת, כעיר מקדש ה' ומלכותו. ירושלים אמורה להזכיר לנו את הערבות ההדדית המופלאה שנוצרה בתשתיתה, ערבותו של יהודה כלפי בנימין. היא אמורה להזכיר לנו גם את גודל כוחה של תשובה, המכילה בתוכה של תיקון, תשובתו של יהודה על מכירת יוסף (כי קרוב אליך, עמ' 407).