פ' נשוא ב"ה ערב שבת קדש פ' נשוא תשפ"א
ויקריבו נשיאי ישראל ראשי בית אבתם הם נשיאי המטות העמדים על הפקדים (במדבר ז, ב).
ספרי פסקה מז:
מגיד הכתוב שכשם שנתנדבו הנשיאים למלאכת המשכן כך נתנדבו לחנוכת המזבח.
במדבר בה יב, טז:
למה נזדרזו הנשיאים לבוא להקריב תחילה, ובמלאכת המשכן נתעצלו ולא הביאו אלא אבני שוהם ואבני מילואים באחרונה? לפי שבשעה שאמר משה [שמות לה, ה:] 'כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' ולא אמר לנשיאים , היה רע בעיניהם על שלא אמר להם להביא, אמרו:'יביאו העם מה שיביאו ומה שיחסרו נמצא אנחנו'. שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתיב: 'ויבאו האנשים על הנשים' , שהיו דוחקות זה על זהובאים אנשים ונשים בערבוביא ולשני בקרים הביאו כל הנדבה. לאחר שני הימים ביקשו הנשיאים להביא נדבתם ולא יכולו, שכבר ציוה משה: [שם, שם, ו:] ויעבירו קול במחנה לאמר 'איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה' והיו הנשיאים מצירים על שלא זכו בנדבת המשכן. אמרו: 'הואיל ולא זכינו בנדבת המשכן, ניתן בבגדי כוהן גדול' , הדא הוא דכתיב [לה, כז:] והנשאם הביאו את אבני השהם'. אמר הקדוש ברוך הוא: בני שנזדרזו – ייכתב שהביאו 'וחותר', והנשיאים שהתעצלו חיסר אות אחת משמם, שכן כתיב: והנשאם, חסר יו"ד, כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קורבן בזריזות (מובא בעיונים חדשים בספר במדבר, עמ' 96).
רש"ר הירש:
הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם כפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק ואז יפול בגורלם כבוד השלמת החסר, לא מיהרו להשתתף בהתנדב עם, ואולם זריזות העם הכזיבה את חשבונם, עד שיצא שנשאר להם רק להביא את אבני השוהם וכו' לבגדי הכוהן הגדול. הפגם שנמצא במהלך מחשבה כזה – העמדת עצמם בשעת המפעל הלאומי הנשגב מעל לעם תחת היותם בתוך העם ואחים לנדיבי העם הפגם הזה מרומז בכתיב 'הנשאם' החסר1. להיות נשיאי העם לא נתקיים בהם באותה שעה (מתוך פירושו לפסק בשמות לה, כז, מובא אצל נחמה ליבוביץ בספרה עיונים חדשים בספר במדבר, תוך אזכור שהתרגום נעשה בידי אביה ז"ל, עמ' 97).
רמב"ן:
והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו וכמו שאמר [שמ' א, ב ל:] 'כי מכבדי אכבד' והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקרבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו, וכיבד את הנקראים בדגלים בהקדמת ימים, אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט קרבניהם ולהזכיר יומו של כל אחד לא שיזכיר ויכבד את הראשון 'זה קרבן נחשון בן עמינדב', ויאמר וכן הקריבו הנשיאים איש איש יומו, כי יהיה זה קיצור בכבוד האחרים (מתוך דבריו בהמשך הפסוקים).
בימים אלה הופיע ספרו החדש של הרב מדן על במדבר ונסיים בתיאורו החגיגי של הופעת הנשיאים:
הרב יעקב מדן:
הפסוקים החוזרים על עצמם שוב ושוב נשמעים לנו כמו שירה. ניתן לדמיין את קריאתם בציבור באמצעות חזן ומקהלה. החזן מכריז את שם היום ושם הנשיא, המקהלה שבה פעם אחר פעם על הקרבנות הזהים. אפשר שהיתה זאת שירת חנוכת המשכן ותיאור השכנתה של השכינה בישראל. שיאה של השירה הוא הפסוק ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת מבין שני הכרבים וידבר אליו (כי קרוב אליך לספר במדבר, עמ' 123).
1 עיינו בדיון המרתק בספרה של נחמה ליבוביץ על דורשי יודי"ן וואוי"ן סביב המילה וקרבנו.