ב"ה ערב שבת קדש פ' חקת תשפ"א
לע"נ של אורי ז"ל שיום הזיכרון שלו חל בימים אלה.
נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבר גבלך. ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצר לקראתך. ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעברה. ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו (במדבר כ, יז – כא).
– נעברה נא בארצך
רש"י:
אין לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל כשם שלא פרעת החוב, עשה לנו עזר מעט (!) לעבור דרך ארצך
– לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר
'מי בורות' היה צריך לומר. אלא כך אמר משה: 'אע"פ שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם', מכאן לאכסנאי אע"פ שיש בידו לאכול יקנה מהחנוני כדי ליהנות את אושפיזו.
אבן עזרא:
… שלא ישחיתו, ואפילו מי הבארות שלכם לא נשתה
רשב"ם:
… שלכם, כי המים היו יקרים לאומות באותה הארץ
חזקוני:
שטרחתם לחפור. רק מי נהרות שלא היה טורח בהם, והם של הפקר (!), נשתה.
– דרך המלך נלך
רש"י:
אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול (פירש"י ע"א).
אבן עזרא:
אֵם הדרך שהמלך הולך בה, שמלך הולך בה, או פירושו , הדרך שיצוה המלך שהוא מלך אדום נלך.
חזקוני:
…שיצוה לנו מלך אדום
רשב"ם
מסילת עוברי דרכים, המיוחדת לכל העולם (דבריו ע"א)
ספורנו:
באותה הדרך שיצוה המלך נלך בה. כמנהג כל מלך הנותן מעבר לצבא אנשי שלומו לשלוח עמהם מורה בדרך, שלא יזיקו אנשי הצבא אם קצתם ליושבי הארץ (ע"א).
אנחנו רואים, שלמרות המאמצים המרובים של משה רבינו להתחייב שלא לגרום לשום נזק או הפסד לארץ אדום , ולעבור אך ורק בדרך המלך מבלי לנגוע באוצרות המים והמזון שלה השיבו בני אדום בסירוב מוחלט להעניק רשות מעבר לבני ישראל. הרקע לכך הוא בעוינות העמוקה של אדום כלפי בני ישראל, וכך מתאר הספורנו את הרקע לכך:
– פן בחרב אצא לקראתך
ספורנו:
כי המון עם אדום אנשי דמים, ובסיבה מועטת ממריבה או זולתה שתיפול בין אנשי הארץ והעם העובר, יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים. (ע"א). ומסביר המהדיר: אחר שישראל פתחו בשלום ובנימוס למה ישיב אדום באיום של מלחמה ועוד שהיה צריך לומר 'כי בחרב' ולא 'פן' שהוא לשון דילמא וספק. ועוד מה טעם לתשובת בני ישראל אחר איום, על כן פירש כן.