ויקהל התשע״ט

ב"ה ערב שבת קדש פ' ויקהל תשע"ט

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.

וימלא אתו רוח א–להים ביכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.

וְלַחְשֹׁב מַחֲשָבֹת לעשת בזהב ובכסף ובנחשת.

ובחרשת אבן ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת.

וּלְהורֹת נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן

מלא אתם חכנת לב לעשות כל מלאכת חרש וחשב ורקם בתכלת ובארגמן

בתולעת השני ובשש וארג עֹשֵׂי כל מלאכה וחשבי מַחֲשָׁבֹת .

ועשה בצלאל ואהליאב . . . וגו' (שמות, לה, ל – לה; לו, א ואילך) .

ואהליאב:

רש"י:

. . . משבט דן. מן הירודין בשבטים, מבני השפחות. והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים. לקיים מה שנאמר (איוב לד, יט): : 'ולא נכר שוע לפני דל'. [דברי המהדיר הרב יוסף קאפח: הא דלא פירש רש"י כן לעיל בפ' כי תשא כשאמר לו הש"י : 'ראה קראתי בשם בצלאל . . .את אהליאב בן אחסימך למטה דן' נראה שהוצרך משה לומר כן מפני שהיה חשש פן יחשידוהו שבוחר בדעתו בבנה של מרים ⁱ לגדולה זו, לכך אמר: 'ראו . . . ' שאני עושה זה בשליחותו של מקום, וחשיבות גדולה יש לבצלאל ואהליאב במינוי זה, שאע"פ שהיה אהליאב מן הירודים שבשבטים זכה למעלה גדולה, וכן בצלאל (לבוש) ( דברי המהדיר ע"א).

דומה שרש"י מתכוון להדגיש במיוחד שבצלאל ואהליאב נבחרו בזכות כשרונותיהם לצורך מלאכת המשכן, ללא קשר עם מעמדם האישי, יהא אשר יהא. בפסוקים האלה ובהמשך התורה מתארת בהרחבה את תכונותיהם המיוחדות:

וימלא:

אבן עזרא:

הנה ה' העיד כי הוא מלא חכמה ותבונה ודעת, ותוספת עוד שהוא חכם בכל מלאכה, ולחשב בלבו מַחֲשָׁבֹת שלא נראו כמותן, כי יש אומן זהב ולא כסף, וחרשי אבן ולא עץ, ובכולן היה שלם. ועוד וּלְהורֹת כי יש חכמים רבים שהם קשים להורות אחרים והנה אהליאב הוא חבירו בכל המלאכות גם להורות לאחר בחכמה, על כן אמר על שניהם עושי כל מלאכה וחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבות (פירושו ע"א).

ולהרות נתן בלבו

בעל 'תורה תמימה' – בספרו 'תוספת ברכה'

לא נתבאר ענין הוראה זו, ואפשר לפרש עפ"י מה שבארנו במקום אחר באור הכתוב בקהלת (י"ט ב): 'ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם', ולא נתבאר בכלל מה שבח הוא לו ומה הריבותא, ויותר צריך ביאור מה שתלה זה בריבותא במה שהי' חכם, דמשמע שיש איזו שייכות בין מעלת החכמה ובין מעלת הלמוד לעם. ובארנו, משום דשם 'עם' בכלל מורה על המון העם, הגסים וההדיוטים, קטני המוחין וקצרי ההשגה, (!). וידוע מן הנסיון בתכונת טבע האנשים כי חאדם [שהוא] גדול בחכמה קשה [לו] להורות ולהסביר עניני חכמה ודעת לאנשים המוניים, מפני שלתכלית זו צריך לבאר את פשר דברי חכמה בערך דעתם, השגתם ותפיסתם של השומעים הגסים ההדיוטים , והוא רגיל שהשומעים אותו יבינו מתוך קוצר דבריו ולפעמים גם מרמיזותיו את כל מה שדרוש להבין ולדעת . . . ואמר הכתוב , דקהלת, עם היותו חכם מופלא הי' לו עוד הכשרון לְלַמֵּד דעת את העם לפי ערך דעתם והשגתם, מה שלסתם חכמים קשה הדבר. וזהו כוונת הכתוב כאן, 'ולהרות נתן בלבו', כי אחרי שאמר מקודם שמלא אלוקים את בצלאל ברוח חכמה , תבונה ודעת . . . מספר הכתוב, כי יחד עם חכמתו הגדולה עוד נתן לו אלוקים כשרון ודעת להורות למי שדרוש . . . אשר כשרון הוראה זומוכרח להמשך המלאכה (שם, עמ' 324).

אכן, התורה מציינת שבצלאל עצמו היה ברוך כשרונות, ושבנוסף לכך הוא וכנראה גם חבריו למלאכה התברכו גם ביכולת להעביר את הדברים לעם, דבר שלא היה מובן מאליו..

i ראו רש"י לשמות כד, יד.