ב"ה ערב שבת קדש פ' שמיני תשפ"ה
בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקריבו לפני ה' אש זרה
אשר לא צוה אתם (ויקרא י, א).
הרש"ר הירש:
'בני אהרן' . . . שלא חלקו כבוד לאהרן, נדב ואביהוא – לא נטלו עצה ממשה, איש מחתתו – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה (תורת כהנים). הווה אומר: מעצם לשון המקרא למדנו, שבני אהרן נהגו ביהירות; שהרי לא נאמר כאן: ויקחו נדב ואביהו מחתות ויתנו בהן אש, וגו', אלא הכתוב מקדים את יחס הבנים לאביהם: 'בני אהרן', ואף לשון א י ש מ ח ת ת ו מורה על יהירות; ומכאן שגם לשון נ ד ב ו א ב י ה ו א מתבארת במשמעות דומה. הם היו בני אהרן – אך לא נמלכו באביהם תחילה; או דווקא מפני שהיו בני אהרון היו סבורים שהם פטורים מכל נטילת עצה. הם היו נדב ואביהוא – רק יחידים בתוך עמם; ואע"פ לא נמלכו בגדולי האומה; או מתוך שייחסו ערך מופרז לאישיותם, היו סבורים שדי להם בשיקול דעתם. יתר על כן: 'איש וכו' . . .
עם זאת הרש"ר הירש מוצא גם נימה חיובית במעשה של בני בני אהרן, ועל כך הוא אומר:
אין ספק, שכוונתם היתה רצויה: שהרי הם קרויים 'קרובי' גם לאחר שחטאו, וכוונה רצויה זו באה לידי ביטוי בדברי תורת כהנים: 'אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה'. אך עובדה היא : בה בשעה שהאומה זכתה לגילו קרבת ה' הרי הם חשו צורך בקרבן מיוחד משלהם; ומכאן, שלא פעמה בליבם רוח נכונה של כהונה. כהני ישראל בטלים בכלל האומה ; אין להם מעמד משלהם; כל עצמם – שהם עומדים בקרב עמם, ומכאן כל מעמדם לפני ה'. נמצא, שעצם קריבתם היה משום חטא; ומאידך, גם קרבנם היה שלא כדין בכל פרטיו. . . הווה אומר: גם 'הקריבה' הסובייקטיבית וגם ה' הקרבה' האובייקטיבית היה בהם משום חטא . . . (מתוך פירושו ע"א).
והנה הרב זווין – כדרכו בקודש – מעניק לנו תובנה מעניינת המביאה אותנו לקידוש היום לפי ב"ה וב"ש:
הרב זווין :
ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם . . . וברש"י: ר' שמעון אומר: 'שתויי יין נכנסו למקדש'. כלום ר' שמעון בא ח"ו לחלוק על הטעם האמור בתורה ? אלא שאין זה טעם חדש. אדרבה, היא היא, כיצד ? נחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה: 'בית שמאי אומרים: מברך על היום ( 'מקדש השבת') ואח"כ מברך על היין ('בורא פרי הגפן'), ובית הלל אומרים" מברך על היין ואחר כך מברך על היום'. ב"ש מחמירים. קדושת השבת היא שצריכה לעורר ולהביא שמחת הגוף . . .וב"ה כדרכם מקילים. קשה לאדם ליפול מתוך ששת ימי החול עם טרדותיהם ודאגותיהם וצרכיהם החמריים ישר לתוך השבת ולהרגיש מיד את קדושת השבת ושמחת השבת. . . טוב שישמח ויתענג אפילו על כוס יין – סמל השמחה [תהילים קד, ט]: 'ויין ישמח לבב אנוש'. ובלבד שמתוך שמחה זו יתעורר לעונג שבת וקדושתה. 'מברך על היין ואחד כך מברך על היום' והלכה כבית הלל. במה דברים אמורים ? ברוב העם וברוב הזמנים . . . אבל בזמן שהוקם המשכן, שיא הקדושה, ששימש מקור ושורש הקדושה לישראל לכל הדורות, ואהרן ובניו הכהנים הם שנכנסו לשם, הם היו צריכים להרגיש השמחה מתוך קדושת השכינה, ולא להיפך. אבל נדב ואביהו טעו, הם רצו להתנהג גם כאן כבית הלל, לבוא למשכן מתוך 'אש זרה' , מתוך שמחת הגוף, בכדי שעל ידי כך יתעוררו להרגיש את קדושת המשכן: "שתויי יין נכנסו למקדש', כדרך שמברכים על היין ואחר כך מברכים על היום . . . ובמדרש אמרו על פרשת שתויי היין [ ויקרא רבה יב, ב]: הדא הוא דכתיב [תהילים יט, ט] : 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', הם בעצמם צריכים שישמחו את הלב, ולא 'אש זרה' מן החוץ ושתיית יין ישמחו את הלב (לתורה ולמועדים, עמ' 143 – 144 ).