ב"ה ערב שבת קדש פ' שמות תשפ"א
ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אֶחָיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מֵאֶחָיו (שמות ב, יא).
בימים כתיקונם כל עם מצפה ממנהיגיו לגלות רגישות למצב שבו העם מצוי, והדבר נכון ביתר שאת בימי משבר, דוגמת תקופת הקורונה שאנחנו עכשו נמצאים בה. הדוגמאות של מנהיגות כזו או אחרת הן לנגד עינינו. ואם לאור הפרשה אנחנו חושבים על מנהיגותו של משה רבינו הרי התורה מראה לנו שמשה איננו נשאר ספון בתוך הבטחון של חומות הארמון שבו הוא גדל, אלא , אדרבא, כשנודע לו בצורה כזו או אחרת שהעם זקוק לעזרה, התורה מתארת כיצד הוא יוצא החוצה ונענה לאתגר שלנגד עיניו. נזכיר כעת כמה מהמפרשים הדנים בתגובתו של משה רבינו:
רמב"ן:
ויגדל משה ויצא אל אחיו
שגדל והיה לאיש כי מתחילה אמר: 'ויגדל הילד' שגדל עד שלא צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב [משלי בב, כט], ואחרי כן גדל ויהיה לאיש דעת , וטעם 'ויצא אל אחיו' כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו , והנה נסתכל בסבלותם ועמלם, ולא יכול לסבול טלכן הרג המצרי המכה הנלחץ.
רש"י:
וירא בסבלתם
נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם [שמו"ר א, כז].
ונראה ביתר הרחבה את דבריו של אברבנאל:
ר"י אברבנאל:
ואמר: ויצא אל אחיו וירא בסבלתם לפי שמשה תמיד דבקה נפשו ביוכבד אשר גדלתו, ובבניה. ואחרי שנתגדל ידע מהם אמתת ענינו, ושהוא מילדי העברים, עם היום שבת פרעה גדלתו כבן, ולכן היה יוצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך . ומשה יצא מארמון המלכות וילך אל 'אחיו' העברים, או אל 'אחיו' הלויים, או היו 'אחיו' ממש מקרובי עמרם ויוכבד, כי העברים בכלל נקראים 'אחים' שנאמר 'ולאחיך לא תשיך' [דברים כג, כא] . . . והנה משה, כשנתקיים בשכלו, וידע על נכון את אביו ואת אמו והכיר את אחיו, חם לבו בקרבו לראות ענינם. ולכן יצא מבית המלכות וילך אל מעמדם וירא בסבלותם (פירושו ע"א).
הרב זקס לא פעם מעמיד אותנו בפני הפתעה בבואו לעשות ניסיון להבין את עומק הכתוב. כך גם הפעם, בבואו לדון בהנהגתו של משה רבינו. בנושא הזה שואל הרב זקס מה הביא את משה רבינו להסכים לקבל על עצמו את ההנהגה של העם. הוא מצטט את הפסוק שלפנינו ואומר:
ויגדל משה ויצא אל אחיו . . . וגו' אלה הם אחיו, ואת אחיו הוא מבקש, אולי הוא נראה כמצרי, אבל הוא ידע ששורש מהותו אחר. . . מי אנוכי שואל משה, אך בליבו ידע את התשובה. איננו משה המצרי ואיננו משה המדיני. כשאני רואה את אחיי בסבלותם אני משה העברי, ואיני יכול שלא להיות כזה. ואם הכרה זו מטילה על שכמי אחריות כבדה ומשימה נועזת, עלי לשאת בעול. שהרי אני מי שאני משום שעמי הוא מה שהוא. זוהי הזהות היהודית – כאז כן עתה (שיג ושיח, עמ' 152-151).
וכך, אומר הרב זקס, הקרבה אל בני עמו היא פועל יוצא של זהותו העצמית של משה רבינו.