ב"ה ערב שבת קודש פ' שמות תשפ"ב
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (שמות א, א).
ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו (שמות ב, יא).
הכלל המפורסם של הרמב"ן: 'מעשה אבות סימן לבנים' מתבטא בצורה מעניינת בפרשתנו, וזאת הן במישור הלאומי של ההיסטוריה של עם ישראל והן במישור האישי באשר להתפתחותו של משה רבינו משנות ילדותו לבגרותו. כדוגמה נתמקד בפירושיו לשני פסוקים בפרשתנו.
רמב"ן:
ואלה שמות בני ישראל וגו'
השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות כולם שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם. ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו. ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל, והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו.
בכך סוקר הרמב"ן את הכתוב בספר בראשית על בריאת העולם ואירועי האבות כשהוא קושר את הדברים עם ירידת בני ישראל למצרים ומזכיר את הקשר בין גלות מצרים ובין הגלות של העם כשעיניו מכוונות לגאולה בתום תקופת הגלות. הרמב"ן מציין שלאחר המבט ההסטורי על התפתחותו של עם ישראל עוברת התורה להיסטוריה האישית של משה רבינו.
ויגדל משה ויצא אל אחיו וגו'
שגדל והיה לאיש כי מתחילה אמר 'ויגדל הילד', שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן כי לפני מלכים יתיצב ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת. וטעם 'ויצא אל אחיו',כי הגידו לו אשר הוא יהודי והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו (ע"א).
כיצד ניתן להבין את מהלך תקופת הגלות במצרים עם התקוה לקראת הגאולה לעתיד לבוא? ושואלת נחמה ליבוביץ: היכן ה'? 'איה הימצאותו לנוכח השעבוד?' תשובתה לשאלה הזאת היא מביאה את הפסוקים הבאים:
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה. וישמע א-להים את נאקתם ויזכר א-להים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים [ב כב, ב כד, ב כה] (ההדגשה במקור אצל נחמה ליבוביץ).
נחמה ליבוביץ
תחילה פנו הם אליו – הא-להים – כמושא, ועתה באה בזה אחר זה ארבע פעמים הזכרת המלה 'א-להים' – כנושא. 4 פעמים – בניגוד לנוהג התחבירי, לפני כל נשוא ונשוא, וכל נשוא – פעולה מכוונת לקשר שבין מעלה למטה וישמע, ויזכר, וירא, וידע. וכשם שהופיע עתה שמו בפסוקים שוב ושוב, וחזר והופיע, כן ייצא עתה בכבודו מהסתר פנים, אלא יפעל גלוי לעין כול, יפרוץ לתוך ההיסטוריה, 'ביד חזקה ובזרוע נטיה' (עיונים, עמ' 21- 22).
וכך מופיע הקב"ה כאדון ההיסטוריה ואנחנו תפילה לקראת הגאולה העתידה לבוא.