ב"ה ערב שבת קדש פ' עקב תש"פ
שְׁמַע ישראל ה' א–לקינו ה' אחד
והיה אם שָׁמֹעַ תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' א–לקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.
והיה עֵקֶב תשמעון את משפטים האלה . . .
בקריאה לעומק אחנו רואים שפרשתנו בין היתר עוסקת בחשיבותה של השמיעה, ונביא לכך כמה דוגמאות.
רש"י:
והיה עקב תשמעון אם המצוות הקלות שהאדם דש בעקביו תשמעון ושמר ה' וגו' ישמור לך הבטחתו(ע"א).
הרב זקס מזכיר לנו בראשית דבריו את ההבדל הגדול שבין תרבות יוון הבנויה על חשיבות הראייה, לבין המסורת היהודית המבוססת על עיקרון השמיעה, והוא אומר בהמשך דבריו:
'הרב הנזיר' , הרב דוד כהן זצ"ל, תלמידו של הרב קוק ואביו של הרב הראשי לשעבר של חיפה, הרב שאר-ישוב כהן זצ"ל, הראה שבתלמוד בבלי כל המטפורות הנוגעות להבנה מבוססות לא על ראייה אלא שמיעה : 'תא שמע' , 'קא משמע לן' 'שמע מינה' 'לא שמיע לי' , 'שמעתא', ועוד. ההבדל נראה (או נשמע) קטן, אבל הוא גדול מאוד. אצל היוונים אידיאל הראייה כרוך בניתוק ויש מי שרואה, הסובייקט ויש מה שנראה, האובייקט, והם שייכים לשני תחומים נפרדים. אדם המביט בציור או בפסל או במחזה תיאטרון או במשחקי ספורט איננו עצמו חלק מהיצירה, מהדרמה או מהתחרות, הוא צופה, לא משתתף. (לעומת זאת), דיבור והקשבה אינם צורות של ניתוק, הם צורות של מעורבות. הם מחוללים יחסי גומלין.
במילה העברית 'דעת' מובלעת גם מעורבות, קרבה ואינטימיות: 'והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין', זוהי ידיעה במובן העברי, לא היווני.אנחנו יכולים ל היכנס למערכת יחסים עם הא-לוקים, אף כי הוא אינסופי ואנחנו סופיים. בתפילה אנחנו מדברים אליו . . . היהודים והייהדות לימדו כי איננו יכולים לראות את א-לוקים, אך אנו יכולים לשמוע אותו והוא שומע אותנו.
בהמשך שדבריו מזכיר הרב זקס שהיה זה פרויד שגילה לנו את כוחה של השמיעה וההקשבה בחיי האדם:
הפסיכואנליזה מבוססת על העובדה שהקשבה פעילה היא בעלת ערך טיפולי בפני עצמה. רק לאחר שהפסיכואנליזה נפוצה בעולם, ובייחוד בארצות הברית, נכנס ללשון האנגלית הביטוי I hear you
'אני שומע אותך' . . . הורה טוב מקשיב לילדו, מעסיק טוב שומע לעובדיו, . . .ההקשבה איננה מבטאת הסכמה, כי אם איכפתיות . . .
מכאן, אפוא, חשיבותה של יכולת השמיעה וההקשבה בעולמו של האדם , ואין זה מפתיע שהשמיעה מוזכרת שפסוקים המרכזיים סביב קריאת שמע.