ערב שבת קדש שבת שירה פ' בשלח תשפ"א
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם א–להים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר א–להים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה.
ויסב א–להים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל ממצרים (שמות יג, יז – יח).
נחמה ליבוביץ כותבת שהמילה 'כי' עם כל פשטותה הביאה לפירושים שונים אצל רש"י, הרמב"ן ואבן עזרא, ונראה את הדברים בקיצור. לפי רש"י לפנינו הנמקה פשוטה לקראת המשך הפסוק והוא אומר :
רש"י: כי קרוב הוא ונוח {ולכן נוח} לשוב באותו הדרך למצרים (פירש"י ע"א).
ראב"ע בפירוש הארוך מצטט את ר' משה הנקרא בן ג'קטילא האומר אף הוא בפשטות:
כי קרוב הוא אע"פ שהוא קרוב . . . ואמר פן ינחם העם כי דיברה תורה בלשון בני האדם שיבינו הלומדים (!) (ע"א).
הרמב"ן חולק על שניהם ואומר:
. . .אבל הנכון שיאמר ולא נחם א-להים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב וטוב לנחותם בדרך ההוא
כי אמר א–להים פן ינחם העם בראם מלחמה ושבו מצרימה . . . (ע"א).
נחמה ליבוביץ לאחר ניתוח של כל אחת מהדעות האלה מסכמת בצורה נמרצת ואומרת כך:
על כורחנו נקבל את פירוש רש"י, המפרש את פסוקנו על הפרדוכס שבו. דווקא המעלה הגדולה שבדרך זו, קרבתה למטרה הנכספת, אותה מעלה שבגללה היה 'השכל הישר' בוחר בה – דווקא היא הסיבה שנמנעה מלהוליכם בה. ואותה ההולכה בדרך רחוקה הנראית לנו עיכוב, פיגור, חסרון, היזק – היא מעלה ושבח. ולהודיענו, כי לא דרכיו דרכינו ולא אשר נראה לאדם הרואה לעיניים היא האמת, כי אם אשר נראה לה' היודע נסתרות ורואה ללב. (עיונים עמ' 175 ).
איך המסלול שהלכו בו אבותינו במסעם לקראת ים סוף ולאחר מכן לקראת דרכם במדבר השפיע על המורל של העם ? הרמב"ן מזכיר את החששות שבלב שליוו את אבותינו במהלך מסעם, וכך הוא כותב:
רמב"ן: וטעם 'וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים'' , לומר כי אע"פ שהסב ה' אותם דרך המדבר היו יראים פן יבאו עליהם פלשתים יושבי הערים הקרובות להם והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה. ויש אומרים [ראב"ע הארוך} שספר הכתוב שיצאו ביד רמה וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים [!]
ואמנם, לאורך הפרשה התורה מתארת את חששותיהם של אבותינו ואת דברי העידוד של משה, וכך נאמר:
ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים.
הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר. ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואת תחרשון ( שמות, יד, יא – יד) .
ראב"ע מבקש להבין מדוע העם היה אחוז פחדים כשנוכחו לראות שפרעה וחייליו מאחוריהם, ועל כך הוא אומר:
יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם ?! ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם ?! התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה ! הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולא תפילת משה היה חולש את ישרא . והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים. עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, כאשר פירשתי בדברי משה בפ' ואלה שמות {פרק ב, ג} (ראב"ע הארוך ע"א).
אוסיף חומר למחשבה: ברור לי שהשוואות היסטוריות הן תמיד נושא בעייתי, ואולם בהיסוס-מה אני אומר שבשעה שאני כותב את פירושו של אבן עזרא אני חושב על המפגש הטעון בין 'דור המדבר' של ניצולי השואה שהגיעו ארצה בראשית שנות המדינה ואף לפני כן- וחלקם אף השתתפו במלחמת העצמאות – ובין דור הצברים של אותה תקופה שלא תמיד הבינו אחד את השני . . . ואכמ"ל.
בזהירות אוסיף שדומני שניתוחו המבריק של אבן עזרא עדיין חשוב גם היום, אם נרצה להבין מצבים טעונים כאלה!