ב"ה ערב שבת קודש שבת שירה פ' בשלח תשפ"ב
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראתם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו (שמות יד, יג – טו).
התיצבו וראו את ישועת ה'
ראב"ע הארוך
… כי אתם לא תעשו מלחמה, רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. יש לתמוה: איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?! התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט לולי תפילת משה היה חולש את ישראל והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עליות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין להם כח להילחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה, כאשר הזכרתי בדברי משה בפ' ואלה שמות ב, ג. (ע"א).
אם כן, לפי הפירוש הזה היתה זאת תחושת העבדות של אבותינו שמנעה מהם להרגיש מספיק חזקים על מנת לעמוד מול הסכנה של המצרים שרדפו אחריהם בשעה שהם רדפו אותם מאחור בשעה שהאיום של הים היה נגד עיניהם. אומר ראב"ע שבנסיבות כאלה יש צורך בדור חדש שיקום ויילחם. נעיר שההסבר הזה מזכיר לנו את האידאולוגיה של הדור 'החדש' שקם בארץ לאחר תש"ח, והדבר מוכר היטב לכולנו! מעניין שגם הרש"ר הירש וגם הרב זקס – כל אחד לפי דברו – אומרים על כך את הדברים הבאים:
דבר אל בני ישראל ויסעו
הרש"ר הירש:
… כלומר: באמת הישועה תלויה עדיין בעם. הצעד הראשון צריך שייעשה על ידי העם, ועדיין עליו להיות ראוי לישועה על ידי ההוכחה המעשית שבליבו בטחון בה' המביא לידי אומץ לב וזריזות מעשים ללא פחד. תחילה יסעו הם וירדו לים ללא היסוסים וחששות, ורק אז יסלול ה' את נתיב הישועה (ע"א).
עם זאת עומדת השאלה, ומאין בשעה שהגיעו אבותינו ליד הים מאין שאבו את הכח להמשיך? הרב זקס מצטט בענין זה את הפסוקים הבאים בהמשך הפרשה:
וכאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים … ואהרון וחור תמכו בידיו … (שמות יז, יא – יב).,
הרב זקס
התורה מלמדת כאן שיעור חשוב במנהיגות. מנהיג צריך להעצים את הקבוצה, הוא איננו יכול לעשות את העבודה במקומה. המונהגים חייבים לעשות למען עצמם. אך בה בעת המנהיג צריך להשרות על הקבוצה ביטחון גמור שהיא יכולה לעשות ולהצליח. המנהיג אחראי למצב רוחם של מונהגיו ולמורל שלהם. בשעת מלחמה אסור לו להסגיר שום סימן של חולשה, ספק או פחד. לא תמיד זה קל. ידיו של משה מתעייפות, נעשות 'כבדות' לכל מנהיג של רגעים של תשישות, ברגעים אלה המנהיג זקוק לתמיכה. – משה נזקק לתמיכת ידיהם של אהרון וחור. אולם בסופו של דבר יום ידיו המורמות היו סימן שבני ישראל נזקקו לו – הסימן לכך הוא שאלוקים נתן להם כח לגבור על האויב, והם אכן גברו עליו (שיג ושיח, עמ ' 182).
הרב זקס מדבר בהרחבה על הקשר בין המנהיג והעם בזמן מצוקה, וזכורה לי הדוגמה של צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה בשעה שהוא היה לרבים מנהיג חזק שניסה בכל כוחו ליצור אוירה של אופטימיות וחוזק בנאומיו ברדיו באותן השנים. אגב, דומני שדבריו של הרב זקס הם ממש פשוטו של מקרא.