ב"ה ערב שבת קדש פ' במדבר תשפ"ב
ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש השני ויתילדו על משפחתם לבית אבתם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם… ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבתם מבן עשרים שנה ומעלה כל יצא צבא בישראל (במדבר א, יח, מה).
רמב"ן:
הוצרך הכתוב להגיד מספר הכלל לאחר שהגיד הפרטים, כי נצטווה משה ואהרון שידעו מספר מפקד העם, וידעו כל שבט כי כן דרך המלכים במנותם את העם. ולא הבינותי טעם המצוה הזאת,…אולי להודיעם חסדו עליהם כי בשבעים נפש ירדו אבותיהם מצרימה ועתה הם כחול הים (!), כך וכך בני עשרים,… וזהו שאמרו רבותינו [במדבר רבה ב, יט] מרוב חבתם מונה אותם כל שעה… וזכות הרבין במספרם, וכן לכולם זכות במספר שימנו לפני משה אהרון כי ישימו עליהם עינם לטובה, יבקשו עליהם רחמים [דברים א,יא]:' ה' א-לוהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים'… ולא ימעיט במספרם… ובבמדבר רבה ראיתי כך [במדבר א, ח]: 'במספר שמות לגלגלתם' אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה: 'כמה במשפחתך, כמה בנים יש לך?'. אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם. הדה הוא דכתיב: 'במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגלגלתם'. ויתכן שנאמר עוד כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, כי עתה היו מזומנים להיכנס לארץ ולבוא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם כמו שאמר [י,כט]: 'נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנביאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד.
מכאן שהרמב"ן מלמד אותנו שעצם קיומו של המפקד נועד לציין את הכלל הידוע שאין סומכים על הנס, ולכן חשוב שלקראת המלחמות העתידיות על כיבוש הארץ חשוב לדעת כמה אנשים יוכלו לצאת למלחמה. ואולם, במסורת היהודית יש גם מקום נרחב לחשיבותו של האדם כפרט, ועל כך אומר הרב זקס:
הרב זקס:
…חז"ל אמרו שחייו של כל אדם שקולים לחיי העולם כולו [משנה סנה' ה] הרמב"ם כתב שכל אדם צריך לראות את עצמו בכל רגע כאילו הפעולה הבאה שיעשה תכריע את גורל העולם כולו לשבט או לחסד [הל' תשובה ג, ד]. המשנה טורחת לתעד כל דעת מיעוט שלא נפסקה להלכה. שבעים פנים לתורה, אמרו חז"ל וכל פסוק יכול להתפרש ולהידרש באופנים רבים. שום קול אינו מושתק, שום השקפה אינה נדרסת, היהדות שומרת מכל משמר שלא נאבד את העצמיות שלנו בתוך ההמון. ישנה ברכה מופלאה שחז"ל תיקנו לומר כאשר רואים קהל של ששים רבוא יהודים במקום אחד: 'ברוך אתה ה'… חכם הרזים'. הם מסבירים שכל אדם שונה מחברו. לכל אחד מאיתנו תכונות אחדות, כל אחד חושב את המחשבות שלו. רק א-לוקים יכול להיכנס לתודעתו של כל אחד מאתנו ולדעת מה אנחנו חושבים – ולכך מכוונת הברכה בכנותו אותה 'חכם הרזים'. במילים אחרות, אפילו בהמונים גדולים, מקום שם הפנים מיטשטשות בעינינו לעיסה אחת גדולה, א-לוקים מתייחס אלינו כאל יחידים, לא כאל חלקים של המון. על כן אומר ה' למשה לשאת את ראשיהם של האנשים. להראות שכל אחד מהם נחשב, שגם כאשר סופרים את הרבים, כל אחד בהם נשאר יחיד… (שיג ושיח, עמ' 135).
שאלה של המציאות בימינו: כל מי שהתנסה בהמתנה לתור לרופא במרפאה ציבורית מכיר את המערכת של הסדרת התור – 'מטופל 242 נא לגשת לחדר כך וכך', אולי במחשבה לעומק גם במערכת משוכללת כזאת יש מתח בין היותנו מספרים ובין היותנו אנשים מיוחדים, לא כן? והאם זה טוב או לא טוב?