ב"ה ערב שבת קדש פ' בחקתי תשע"ב
ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' א-להיהם (ויקרא כו, מד).
רש"י:
…ואף אפילו אני עושה עמהם זאת הפורעניות אשר אמרתי בהיותם בארץ איביהם לא אמאסם לכלתם ולהפר בריתי אשר אתם (ע"א).
משך חכמה:
הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה קצת מה שנוכל להבין, וזה כי כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות שונות שנים רבות מאד מאד עד שזמן אשר חקקה המטרה הא-לוהית… חשבה אופנים ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים והעירה על זה גדולי האומה לעשות בזה גדרים וסייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות הסער השוטף… והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים… חשב תחבולה ועצה אשר בניו יהיו מצוינים שם בבגדיהם ובלשונם, ולכן היו בני ישראל לגוי גדול בפני עצמו… לכן ציווה [יעקב] בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען, וידעון [הדורות הבאים] כי אבות האומה וייחוסו הוא בארץ כנען… ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים… ויהיו מחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים מלמד לדורות בכל גלות וגלות ההנהגה שידעון שלא ירדו להשתקע אלא לגור שם…, פירוש מלמד לדורות בכל גלול וגלות ההנהגה שידעון שלא ירדו להשתקע רק לגור עד בוא קץ הימים, ויהיה מחשבים בעיני עצמם לא כאזרחים… ולכן ויקוצו מפני בני ישראל, שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים… שלא דימו את עצמם למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ.
(הבאנו רק חלק מדבריו המרתקים ע"א, עיינו גם בדבריה של נחמה ליבוביץ שמביאה את דבריו במלואם). 1
בעל משך חכמה מביא לנו כמה וכמה תובנות סביב המעמד הפגיע של היהודי בגולה, והקונפליקטים בין הרצון להתבולל ולהסתיר את היותו יהודי, ומנגד ההתנגדות הגלויה או הסמויה של הסביבה הלא-יהודית לקבל אותו כאזרח שוה בין שוים. נזכיר עוד שבעל משך חכמה כתב את הדברים בשנות העשרים של המאה הקודמת, כלומר שנים מועטות בלבד לפני השואה אך מבחינה היסטורית עדיין קרוב יחסית לתקופתנו. במהלך פירושו הוא מביא גם את הביטוי הידוע על מי שיחשוב כי ברלין [מעין ניו יורק של אותם הימים!] היא ירושלים…
רמב"ן:
…וכך אמרו רבותינו: לא מאסתים בימי אספסינוס, ולא געלתים בימי יון, לכלותם להפר בריתי אתם בימי המן, כי אני ה' א-להיהם, בימי גוג ומגוג (ע"א).
הרש"ר הירש:
הפסוקים לה – מג רמזו לשתי אפשרויות של ברירת עתיד הגלות: האחת, שהגאולה תבוא מתוך המאורעות ההיסטוריים העולמיים; והשנית, שהגולים יזכו בגאולה ע"י התחדשות פנימית שבלב. אלו שתי האפשרויות שחז"ל למדו אותן מן האמור בישעיה ס, כב, וכך אמרו: 'זכו – אחישנה, לא זכו – בעיתה (ע"א).
האם אותה 'התחדשות פנימית שבלב' קשורה אולי גם לדמותו של הרב טייכטל? מה דעתכם?
1 נחמה ליבוביץ מביאה את דבריו במלואם ואף מעירה שפירושו של בעל משך חכמה נדפס לראשונה בשנת תרפ"ז.