ב"ה, ערב שבת קדש פ' בהר תשע"ח
פרשת השבוע עוסקת בין היתר בהלכות הקשורות בחיי הכלכלה וביחסים בין אדם לחבירו, כולל יחסי מסחר.
התחום הראשון מוכר במקורות כאונאת ממון בעוד שהתחום השני עניינו אונאת דברים. בתחילת הפרשה נאמר על
אונאת ממון כך:
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קָנֹה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כה, יד).
ועל כך אומר רש"י:
רש"י :
לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה: מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חברך? ת"ל 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך' מכור ומנין שאם באת לקנות קְנֵה מישראל חברך? ת"ל 'או קנה מיד עמיך'.
מקורו של רש"י בדברי חז"ל בספרא, לפיהם יש לתת עדיפות לקשרי מסחר עם יהודים בני עמנו.
לאחר מכן עוסקת התורה באונאת דברים ועל כך נאמר:
ולא תונו איש את עמיתו ויראת מא-להיך כי אני ה' א-להיכם (ויקרא כה, יז).
אונאת ממון קשורה בחיי הכלכלה וספר החינוך דן בהרחבה בהיבטים כלכליים וחברתיים שונים של הנושא הזה. נשים לב לתחילת דבריו שיש בהם כבר אזכור של מקומם המרכזי של התקנות האלה בחיי הכלכלה של החברה:
ספר החינוך:
שורש המצוה ידוע כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו (!) , ואם לא נכתב דין הוא שייכתב , שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו הא-להים בעולמו באמת וביושר, ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת. כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר
משאר בני אדם אלי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם , ונמצא שהדברים שוים לכל ושהוא תועלת רבה
בישובו של עולם, וה' ברוך הוא 'לשבת יצרה' [ישעי' מה, יח], (מצוה שמ, חומש תורת חיים, עמ' תיג ואילך).
לאחר שקבע את האופי האוניברסלי של הנושא הזה בעל החינוך מצביע על כמה וכמה 'הנחיות ביצוע', שתפקידן להבטיח שהדברים יפעלו הלכה למעשה בתוך המציאות הכלכלית והחברתית של התקופה:
. . ואמרו ז"ל בעניני האונאה שאין ראוי שיהיה דין החזרה או הביטול נמשך לעולם, אלא זמן קצוב הוא שנתנו בדברים כדי שיתקיימו ענייני המקח והממכר בין בני אדם (!), וזמן שנתנו אינו שוה בכל הדברים וגם אינו שוה בלוקח ומוכר כי בכל סחורה שתהיה בחלוף ה מטבעות נתנו בו שיעור כדי שיראה אותה הלוקח לשוחני אם הוא בכרך ואם הוא בכפר יהיה השיעור עד יום השוק שיעלה לכרך או למקום שהשולחני שם , והשיעור בהם כדי שיראה האדם מה שלקח לתגר או לקרובו, ושיעור \ה הוא לפי ראות עיני הדיין שאי אפשר לקבוע בענין זה חשבון שעות . . . ולא נאמרו דברים אלה שכתבנו אלא ללוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית אין בו אונאה ולא ביטול מקח בתוך הזמן הקצוב שאמרנו ולא אחר כן, שלא נאמרו אלה הדברים אלא בתגרים לתיקון העולם, ולישובי המדינות אבל בעלי בתים אין מוכרין כליהם אלא ביוקר ובני אדם בדעתם ענין זה שהוא בנהן מוחלין הדבר לעום בבעל הבית (מצוה שמ).
אונאת דברים עניינה בכך 'שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם. ובפירוש אמרו חז"ל כיצד, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו :'זכור ימיך הראשונים' . . . ולא יאמר לו לתגר: 'בכמה חפץ זה?' והוא אינו רוצה ליקח, ועל זה נאמר :'ולא תונו עאיש את עמיתו' (לתיאור דוגמאות מחיי היומיום ראו אצל נחמה ליבוביץ עיונים, עמ' 429).
החשיבות המיוחדת של הנושא של אונאת דברים מתבטאת היטב בהמשך דבריו של בעל החינוך:
. . . ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות , ואפילו בקטנים ראוי להיזהר שלא להכאיבן בדבדים יותר מדאי זוךתי במה שצריכין הכרבה כדי שליקחו מוסר, ואפילו בבניו בבנותיו ובני ביתו של אדם, והמקיל בהם שלא לצערן בעיינים אלו ימצא חיים ברכה וכבוד (מצוה שמא) .
לסיכום, מאלף לראות שהדיון ההלכתי של בעל החינוך מתמודד עם היבטים כלכליים וחברתיים מסוימים שדומים מאוד לנתונים כלכליים דומים שהמחוקק של ימינו יצטרך לתת עליהם את דעתו כדי שחוקי המסחר יפעלו בצורה מתאימה!