ב"ה ערב שבת קדש פ' שמיני תשע"ט
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל (ויקרא ט, א).
ויהי ביום השמיני . . .
רש"י:
ויהי ביום השמיני . . . למילואים, הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם . . . ולזקני ישראל להשמיעם כי על פי הדיבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה, ולא יאמרו מאליו נכנס (פירש"י ע"א).
רשב"ם:
ויהי ביום השמיני . . . למילואים,שהוקם המשכן ונחנכו כבר אהרן ובניו לעבודה (דבריו עי"א).
בעל 'תורה תמימה' מתאר בהרחבה מה היה המיוחד באותו יום שמיני המוזכר בפתיחת פרשתנו, וכך הוא אומר:
בעל 'תורה תמימה', ס' תוספת ברכה:
ידוע כי יום שמיני זה הוא יום השמיני למלואים אשר ענינו מבואר למעלה בסוף פרשת צו. ועל זה אמרו במס' מגילה י"א ב' 'אותו היום היה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ'. וצריך ביאור ביחס הענינים ובשויון השמחה שביניהם.
ואפשר לפרש, כי בנוהג שבעולם, כשבונים בית חרושת למלאכה ואומנות וקובעים בו מכונות ואבנים וכל כלי מלאכה השייכים לבית כזה – עיקר השמחה ניכרת רק אז, בעת שכל אלה המכשירים עושים פעולותיהם, כל אחד בענינו, יען כי מזה ניכר , שכל העלילה מהתכונה הגדולה ערוכה בשלמותה ובתומתה, והכל נוסד וערוך לפי הרצון. וזה דבר ידוע ומנוסה בעולם.
והנה השמים והארץ וכל אשר בהם, הכל וכולם נתיחדו לצורך האדם שיתעסק ביסודותיהם ויחיב פעולותיו בהם, ולכן כאשר גמר ה' את בריאת העולם ומסרה לאדם, "לעבדה ולשמרה" – שמח כביכול על תכליתה של הבריאה, בראותו שכל דבר וענין מהנבראים עושים את שלהם, תולדות השמים בשלהם ותולדות הארץ בשלהם.
וכן ענין בנין המשכן, תכלית כל ענינו היה ליעד מקום לתפילה ולעבודה ולקרבנות וכל המסתעף מזה, ואחרי שנגמר ענינו וחינוכו (ביום השמיני למילואים) והתחילו להוציא תכלית ענינו אל הפועל, כמבואר – שמח בזה כערך השמחה על בריאת העולם שהיתה גם כן מעין שמחה זו, כמו שביארנו, והרי שני הענינם מכוונים (שם, עמ' ׁׂ57ׂׂׂ).
לדעתו של הרש"ר הירש יש מהות מיוחדת מספר שמונה, וכך גם בנושא שלפנינו, וכך הם דבריו:
הרש"ר הירש:
במאמרנו על המילה (ישורון כרך ה, עמ' 14 ואילך) כבר ביארנו את משמעות היום השמיני שקדמו לו שבעה ימים, וכך נתבאר שם: עם השלמת הספירה של שבעה ימים נחתם והושלם המצב שעד- כה; ואילו היום השמיני מביא לידי התחלה חדשה – בדרגה נעלה יותר; כביכול, מתחילה 'אוקטאבה' וכן הדבר גם כאן: שבעיה ימים ישבו הכהנים פתח אוהל מועד; כך הושלם מצב, שבו הכהנים חיו רק חיי פרט של יחידים; ואילו ביום השמיני התחיל שלב חדש, נעלה יותר – של קידוש החיים לה' ולעמו (דבריו ע"א).
מכאן אפוא הקשר הקיים בין שבעת ימי בראשית ובין ימי המילואים עם השלמת בניית המשכן.