פ' קרח ב"ה ערב שבת קדש פ' קרח תשע"ח
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן.
. . . ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה (במדבר טז, א, יט).
(במדבר טז א, יט).
מדרש רבה יח, ב:
ויקח קרח על ידי מה נחלק? על ידי אליצפן בן אחי אביו שנעשה נשיא על משפחתו (במדבר ג, ל) : 'ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עזיאל'. אמר קרח: 'ארבעה אחים היו אחי אבא: (שמות ו, יח) 'ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועזיאל'. עמרם הבכור זכה אהרון בנו לִגְדֻלָה ומשה במלכות. מי ראוי לטול את השניה? לא השני שנאמר : 'ובני קהת עמרם וצהר?' אני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי והוא עשה בנו של עזיאל, קטן של אַחֵי אבא יהי גדול עלי? הריני חולק עליו ומבטל כל מה שנשה על ידו, לכך: 'ויקח קרח'/
מה היו טענותיו של קרח? אומר על כך בעל המדרש במדרש רבה:
ויקהל אלהם קרח: אמר להם: 'כל העדה כלם קדשים' וכלם שמעו בסיני (שמ' כ, ב): 'אנכי ה' א-להיך . .
. . . 'ומדוע תתנאו על קהל ה'?' אלמלא אתם שמעתם לבדכם והם לא שמעו הייתם אומרים עכשו: 'כלם שמעו 'ומדוע תתנשאו' ?'. מיד נזדעזע משה מפני המחלקת, מפני שכבד היה בידן סרחון רביעי. משל לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוֹהֲבוֹ פעם, שתים, ושלוש ; כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר: 'כמה פעמים אטריח את המלך?!' . אף כאן משה: חטאו בעגל (שמות לב, יא): 'ויחל משה' . . . (במדבר יא, א): 'ויהי העם כמתאננים' (שם, שם, ב): 'ויתפלל משה' . . . במרגלים(במדבר יד, יג): 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים' בְּמַחְלֻקתּוֹ של קרח: אמר: 'כמה פעמים אוכל להטריח את המקום?' לפיכך: (שם טז, ד'): 'וישמע משה ויפל על פניו' (שם, יח, ו).
ס' רהב-מאיר:
הטיעון של קרח נשמע הגיוני: יש שוויון , כולם קדושים, כולם אותו דבר, לכולם מגיע. העם דורש צדק קדושתי. קורת טוען שהקדושה כבר קיימת, כאן ועכשיו. הוא מדבר בלשון הווה. הטיעון שלו הוא מסוג הטיעונים שנשמעים נםלא, אבל הם בעצם מלאי פופוליזם ושטחיות. משה, לעומתו, לא מתחנף לעם, הוא דורש ותובע. הוא מציב יעד, משימה: 'קדשים תהיו'. לא בלשון הווה אלא בלשון עתיד. צריך לעבוד קשה ולהתקדם. כולם קדושים? לכולם יש פוטנציאל להיות קדושים ועליהם להתאמץ. אלה שתי גישות שמותצבו זו מול זו בפרשה וממש לא רק בה. מול מי שטוען שאנחונו מושלמים ולא צריכים לעמול, ניצב משה ומזכיר: מה שקיבלנו בהר סיני זה לא קדושה אוטומטית וסופית, אלא אפשרות להכניס קדושה לחיים ( הסטטוס היהודי, עמ' 102).
ויקח קרח
שפת אמת :
איתא (תהילים צב, יג):, צדי"ק כתמ"ר יפר"ח סופי תיבות קרח, מידת הצדיק להפריח במעשים טובים מלמטה למעלה והוא מידת הלויים אבל מידת החסיד היא לזכות לסייעתא דשמיא להמשיך חסדים מלמעלה למטה ועל זה כתיב אחר כך: (שם, יד): 'שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו ' . . . ואהרון שהיה אוהב [שלום] ורודף שלום זכה לעשות שלום בין עליונים ותחתונים. ובודאי היה קרח אדם גדול. אבל היה לו להאמין כי אהרן קדוש ה' נבחר מלמעלה ועליו כתיב: (דברים לג, ח): 'תומיך ואוריך לאשי חסידך . . . ' ולכן אמר להם משה (במדבר טז, י): 'ובקשתם גם כהונה?!' . . . ;כי אין זה מדתם וכל אחד צריך לעמוד על משמרתו ואז זוכה אל השלימות (תרנ"ז).
. . .ואם היה כוונת קרח לשם שמים היה מבטל עצמו למשה רבינו ע"ה, ואיתא תלמידי חכמים מרבין שלום ורב שלום בניך . ולא אמרו 'חכמים' רק תלמידי חכמים שזה שלימות התורה שהחכם יוסיף תמיד על חכמתו וילמוד מן הגדול ממנו. וגם יְלַמֵּד לפחות חכמים ממנו.כי/ החכמה מצד עצמה אינה מעלת האדם …ולכן עיקר שבח החכם כשהחכמה מביאתו לעסוק תמיד בתורת ה', להוסיף לעצמו ולאחרים. . . כשמוסיף בכל עת ולומד מאחרים היודעין יותר ממנו. וגם מלמד לאחרים נמצא מעשיו מרובין ואז מרבין שלום. ובקרח כתיב 'ויקח קרח' שהיה חכם לעצמו . . . (תרס"ד).
התמונה מורכבת מאוד ועולה השאלה: מי היה קרח? התשובה היא כנראה: למרות הקביעה הידועה שאומרת 'קרח חכם היה', המקורות מדגישים את הפער שבין החכם והצדיק!