ב"ה ערב שבת קדש פ' מטות מסעי תשפ"א
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן (במדבר לג, א)
מה ראתה התורה לפרט בפירוט רב כל כך את כל מ"ב החניות של אבותינו במדבר? כדי לענות על כך נביא כמה פירושים ונתחיל בדבריו הידועים של רש"י:
רש"י:
למה נכתבו המסעות הללו ? להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר שכולם היו בשנה ראשונה קודם גזירה כשנסעו מרעמסס עד שבאו לריתמה, שמשם נשתלחו מרגלים, שנ' [במדבר יב, טז:] 'ואחר נסעו העם מחצרות וגו', [יג, ב:] 'שלח לך אנשים', וכאן הוא אומר [להלן, פסוק יח:] 'ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה', למדת שהיא במדבר פארן, ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרון מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמונה ושלושים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות, זה מיסודו של רבי משה. (פירש"י ע"א).
הרמב"ן מביא את דבריו של רש"י ומוסיף להם את דברי הרמב"ם בספר מורה נבוכים
רמב"ן:
… והוסיף הרב במורה נבוכים תועלת בידיעתם, לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאוד, כי הניסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם, אך בעתיד יהיו הדברים בשמועה, ויכזיבם השומע, ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות מעמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן כל יום ויום והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון [לעיל כ ה], ואמרה תורה לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם, וכל אלה אותות הם כמעשה נס נראית לעין, וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו השומעים בהם ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום בני אדם שם, כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום, או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר, או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים, על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה, וחיזק אלה האותות כולם זכרום המסעות, כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה, כל אלו דבריו. והנה מכתב המסעות מצות ה' היא, ענין לא נתגלה לנו סודו, כי על פי ה' דבק עם 'ויכתב משה' (פירושו של הרמב"ן ע"א)..
ספורנו
רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם במדבר 'בארץ לא זרועה'. כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו, כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום אשר נסעו ממנו טוב. ואלה מסעיהם למוצאיהם ולפעמים קרה ההפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו , וכן נכתב כל אחד מהם: ויסעו ממקום פלוני, ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה (דבריו ע"א).
ר' אברהם וינרוט:
רבי צדוק מביא את דברי האר"י כי המסע ממצרים לארץ ישראל לא היה רק מסע גיאוגרפי ממקום למקום, אלא מסע רוחני מתהום הטומאה אל פסגת הקדושה. מצרים היתה מקום טמא, והיא נקראת 'ערוות הארץ'.. ארץ ישראל 'גבוהה מכל הארצות' בקדושתה, שהרי היא [דברים יא, יב:] 'ארץ ש'עיני ה' א–לקיך בה'. עם ישראל היה שקוע במצרים במ"ט שערי טומאה, והמסע לארץ ישראל הוא מסע פנימי, של היטהרות והתעלות אישית (לאור רבי צדוק הכהן, עמ' רנח).
ומה המסקנה? דומה שהמסקנה היא שהמעברים ממקום למקום ומתקופה לתקופה דורשים ראייה מורכבת ורב-ממדית, ולפנינו נושא שמביא מסר מיוחד לכל אחד מאתנו.