ב"ה ערב שבת קדש פ' וילך שבת תשובה תשפ"ב
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל (דברים לא, א).
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה
העמק דבר :
עד כה היה משה מדבר ועומד במקום אחד, וקולו הולך על כל ישראל דשכינה מדברת מתוך גרונו של משה ואפילו תורה שבע"פ היה הבטחה (?) בשעת מעמד הר סיני משה ידבר והא–להים יעננו קול… כמו שביארנו במקומו אבל סמוך למותו החל לכהות לאט לאט מאור מעלת משה רבינו כאשר יבואר עוד לפנינו בשיר האזינו. וכאן הוחל להקטין מעלתו שלא היו עוד דבריו נשמעין על כל ישראל. וכשבא לדבר הדברים האלה אע"ג שהיה ג"כ מפי ה' אליו ולצורך ענין כאשר יבואר, מכל מקום הוצרך משה להלוך בכל שבט בפני עצמו וכדומה, כדי שיגיעו הדברים האלה שיבואר לפנינו אל כל ישראל. כ"כ היה מהלך עד שהגיעו לכל ישראל (ע"א).
המלבי"ם:
הנה ה' הטביע באדם ימי זקנתו לטובתו… ועתה יספר לנו הכתוב שהסתלקות מרע"ה היתה בזה באופן היותר נעלה, שידע יום מיתתו, ולא מהרגשת הזקנה, שנאמר 'לא כהתה עינו ולא נס לחה', רק על פי ה' ידע שימיו יהיו מאה ועשרים ולא יותר, ונתקרב באהבה עם אנשי דורו, ולא מפני שחלה ובאו לבקרו, רק בהפך שהוא הלך למקום אהליהם להתפרד מהם כהולך לדרך רחוקה, והודיעם במיתתו, באופן שלא יתבהלו (!) ונחם אותם שלא יתעצבו כל כך על מותו, כי מלאו ימיו, ושלא תהיה מניעה לביאתם אל הארץ, כי ה' יעבור לפניהם ויהושע יהיה מנהיגם, ' איש אשר רוח בו ', ויודע להתהלךעם כל איש לפי רוחו, וכה יתפרשו הכתובים: וילך משה וידבר את כל הדברים האלה, ההליכה וגם הדיבור היו אל כל ישראל שהלך ממקומו ממחנה לויה וסבב כל מחנה ישראל להיפרד מהם… (דבריו ע"א).
וכך, ביד אמן, מתאר המלבי"ם כיצד מבקש משה רבינו להיפרד מעמו, והרי קטע מתוך הגותו של ר' צדוק.
ר' אברהם וינרוט:
(א) מהו הקשר בין ההליכה לבין דבריו של משה? ומה המסר שחידש לנו הכתוב באומרו כי משה הלך בטרם דיבר? (ב) לאן הלך משה?… בתורה אין ההליכה מבטאת פעולת רגליים גרידא המעבירה אדם ממקום למקום, שהרי איזו נפקות יש לכך שפלוני עבר ממקום א' למקום ב' אם הוא נשאר אותו אדם. ההליכה מבטאת פעולה לקראת השגת מטרה מסוימת… רבי צדוק מדגיש כי הליכה זו אינה מאפיינת רק את משה אלא 'צריך כל אדם להיות הולך תמיד'… ביום האחרון לחייו לא היה למשה יעד נוסף להגשים. הוא השלים את משימתו, הגיע אל ייעודו ונאמר עליו 'לא אוכל עוד לצאת ולבא'. מכאן ואילך משה לא עמד עוד בפני ניסיון. הווי אומר כי משה הגיע ליעדו ולא יכול היה ליפול ממדרגתו. אין הדברים מכוונים ללימוד תורה, אלא לקיומה ופשר המונח 'לא אוכל עוד לצאת' הוא, כי אין עוד חשש לנפילה. ברם, מכיון שמשה לא יכול היה 'לצאת' הוא גם לא יכול היה עוד 'לבוא'. כאן מחדש רבי צדוק כי מי שלא יכול ליפול ממדרגתו גם לא יכול לעלות. צדיק יכול לקום ולעלות רק אם הוא יכול ליפול כפי שנאמר: [משלי כד, טז:] 'שבע יפול צדיק וקם . מי שאינו מוריד רגל מהסולם ולא מסתכן בנפילה, גם לא קם ועולה למדרגה יותר גבוהה. הקיבוע שמונע ירידה – מונע גם עליה. ובלשון רבי צדוק: 'ועל ידי זה לא יוכל לבוא עוד למדרגה למעלה הימנו גם כן… רבי צדוק מבאר כי אדם שיש לו תכלית, גם אם הוא נופל זהו חלק מתהליך של התקדמות והירידה שלו היא בבחינת 'ירידה לצורך עליה'. (לאור רבי צדוק הכהן, עמ' שיא – שיז בדילוגים).
הרב זווין:… ומשה רבינו השיא של קדושת ישראל בהגיעו לסוף ימיו… העידה התורה עלחיו שכל ימיו היה מהלך מחיל אל חיל, עליה אחר עליה, ולא הוצרך אף פעם לעמוד. 'וילך משה' תמיד היה 'מהלך' (לתורה ולמועדים, עמ' 267).