ב"ה ערב שבת קדש פ' ויחי תשפ"א
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. . .
. . . ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת וא-להים פָּקֹד יִפְקֹד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב. וַיַּשְׁבַּע יוסף את בני ישראל לאמר פָּקֹד יִפְקֹד א-להים אתכם וְהַעֲלִתֶם את עצמתי מזה אתכם (בראשית נ, א, כד – כה).
ויחי יעקב . . .
רש"י: למה פרשה זו סתומה ? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם של ישראל מצרת השעבוד, שהתחילו לשעבדם (דבריו ע"א).
הרב חיים סבתו בספרו 'אהבת תורה' מרחיב את הדברים ואומר כך:
'פרשה זו סתומה היא'. על שתי מיתות היא מספרת, מיתת יעקב ומיתת יוסף, ואף על פי כן
'ויחי' שמח. צדיקים בתיתתם קרויים חיים. צוואה אחת ציוו שניהם, יעקב ויוסף: שלא ישאירום במצרים . . . כל זאת כדי שלא ימוש מלבם זכרון אבותם שבארץ כנען, למען יזכרו שמשם באו ולשם עתידים הם להיגאל (שם, עמ' 96 – 97).
המלבי"ם דן בתחושתו האישית של האדם שעשוי לשכוח את קשיי העבר בהגיעו לעת זקנתו, והוא כותב:
אחרית ימי אדם ימדדו את כל ימי חייו, שגם מי שחי כל ימיו בצער וייטב לו באחריתו , ישכח כל עמלו ויחשב לו כאלו חי כל ימיו בטובה . . . (דבריו ע"א).
הרב סבתו מציין שבמהלך הפרשה הכתוב מביא לנו מסר של גאולה לעתיד לבוא, ועל כך הוא אומר :
. . . כמו יעקב גם יוסף מבין שחובתו היא להעמיק בלב בניו וביתו את תקוות הגאולה וגם הוא מצווה על העלאת עצמותיו. ואכן, רבותינו כותבים שבמסע ישראל במדבר הילכו בראש המסע שני ארונות: ארון הברית, וארון עצמות יוסף שנשא משה, 'והיו הבריות תמהות, מה טיבו של זה אצל זה?' [מכילתא שמות], (שם, עמ' 97 – 98).
פקד יפקד
תנ"י שמות כ"א
סימן היה לישראל: כל גואל שיבוא בסימן הזה 'פקוד פקדתי' [שמות ג, טז] הם יודעים שהוא
גואל של אמת, שכן אמר להם יוסף וא-להים 'פקד יפקד אתכם' [מובא בתורה שלימה ס' פג]
ר' יצחק אברבנאל מזכיר שבניגוד ליעקב אבינו יוסף לא ציווה שמיד אחרי מותו יוליכוהו לארץ כנען, לפי שידע שפרעה לא יסכים לכך אלא שייקבר במצרים לזכרון גדולתו ומעשיו . . . וכבר נזכר בכתוב כי בן שלושים שנה היה בעמדו לפני פרעה. ויצא מזה שהתמיד הוא בממשלתו ומעלתו שמונים שנה מבלי ירידה ולא השפלה כלל. והוא דבר גדול ומבהיל מאוד, לא ראיתי כמוהו בכל סיפורי דברי הימים אשר למלכי רומי שריו וסגניו ולשאר העמים (פירוש אברבנאל על התורה, מהד' הרב שביב, עמ' 792).
התקוה שלמרות הגלות הארוכה הגאולה בוא תבוא מקבלת ביטוי פיוטי וחגיגי בדברי הרש"ר הירש:
הרש"ר הירש
שתי מילים אלה היו לנקודות האור ששמרו על תקות ישראל במשך מאות בשנים, לשחר הממשמש ובא (ע"א).
לסיום, נזכיר עוד שלמרות שאנחנו אולי לא תמיד שמים לב ללשון הפסוק, הרי גם אזכור החניטה של
יעקב אבינו טומן בחובו מסר של המשכיות ותקוה לעתיד, וכך, למשל, כותבים הפרשנים:
ויישם בארון במצרים
חזקוני
אבל לא נקבר שהרי עתידין להעלותו (דבריו ע"א).
ספורנו
באותו הארון שהיתה החניטה בו הניחו עצמותיו. ולא קברוהו בקרקע, ובזה נודע הארון לדורות – 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו . . . [שמות יג, יט] (דבריו ע"א).
בפסוקים האחרונים של פרשתנו יש רמז ברור לגאולה העתידה לבוא ונסיים – במפתיע – בשורה הראשונה של שיר פיוטי וחגיגי של הרשב"ם על אותה גאולה שאנחנו מצפים לה:
כי עתידים היו להעלותו בארון, כששבת מהם אף וחרון, ועברו ירדן בשמחה ורון חבצלת השרון וגו' (ע"א).