ב"ה ערב שבת חזון פ' דברים תשפ"א
אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן וגו'
הפסוק הפותח את פרשתנו זכה לפירושים רבים, מהם בדרך הפשט ומהם בדרך הרמז, ונביא חלק מהם:
רש"י:
אלה הדברים וגו' . . .
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודם של ישראל
אל כל ישראל . . .
אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים: 'אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך? אילו היינו שם היינו משיבים אותו!'. לכך כינסם כולם ואמר להם:'הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב!' (פירש"י ע"א)
דברים רבה
אלה הדברים . . .
אמר ר' אחא בר' חנינא: ראויות היו התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה, אלא אילו הוכיחם בלעם היו ישראל אומרים:'שונא מוכיחנו', ואילו ברכם משה היו אומות העולם אומרים: 'אוהבן בירכם'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'יוכיחן משה שאוהבן, ויברכן בלעם ששונאן, כדי שיתבררו הברכות והתוכחות ביד ישראל!' (פרשה א, ד).
בעל המדרש מזכיר לנו שקיים קשר רגשי בין הברכה – או הקללה – לבין המקור ממנו הדברים באים אלינו.
הרש"ר הירש בהתבטאות כמעט פיוטית עומד על הקשר הסמלי בין המקומות בהם עברו אבותינו במדבר ובין מנהיגותו של משה רבינו במסעם במדבר:
הרש"ר הירש:
. . . אתר זה שבמדבר לא היה ניכר בשום סימן מובהק משלו; משום כך הרי זה מובן שהתורה מוסרת לנו את מיקומו ואת גבולותיו של אתר זה כדי להזכיר אותו לדורות הבאים. הן משה רבינו נפטר לעולמו ובמותו לא השאיר אחריו לא מצבת זיכרון ולא עמוד של כבוד ולא שום מזכרת ארצית; אפילו קברו לא יזכיר אותו לדורות; כל מהותו הגופני של משה רבינו נסתלקה בשעת מותו. רק המקום ששמע את דברו האחרון לעמו נמסר לזיכרון בכל הדיוק האפשרי; וכאשר יבוא לשם נין ונכד של דור המדבר הוא יקלוט במקום זה את הד דברו של משה, וכך יתעורר לבו ללכת אחריו בנאמנות ולהמשיך את מפעלו בקרב עמו (דבריו ע"א).
נסיים בתובנה מיוחדת של הרב שטיינזלץ בדבר הקשר בין 'איכה אשא לבדי' בפרשתנו ובין תפקידנו במהלך ההיסטוריה:
הרב שטיינזלץ
אפשר לומר שהשינוי שחל מהתקופה של 'איכה אשא לבדי' הוא למעשה מוסר השכל של הגלות. זו הידיעה, שמצב כזה בו כל הזמן עומד מישהו לבדו ומטפל בכעל העניינים, מוביל לחורבן. יש רק דרך אחת לצאת מזה, והיא – שכל אחד יכניס את עצמו למעורבות. רק אז יתחילו הזדמנויות חדשות לצמוח (חיי עולם, עמ' 394).